כמיטב שושלת הצרחות הלוזונית

כל ניצחון בטורניר גמר בינלאומי רשמי הוא הישג. רק תחשבו על הסימפוזיונים שהיינו עושים אם הנבחרת הבוגרת היתה מוציאה ארבע נקודות ביורו. ועכשיו, אחרי שזה נאמר, חובה להדגיש גם את החלק היותר צורם בפסטיבל הלוזוניאדה שבטעות נקרא יורו 2013, והגיע השבוע לפיק צווחני במיוחד בירושלים. מביך, משפיל, מבזה, מבייש, מעליב - תבחרו לבד מה הכי מתאים לתאר את חגיגות הניצחון האקסטרווגנטיות של גיא לוזון מול הנבחרת הצעירה הכי חלשה שהעמידה אנגליה מאז שהמציאה את הכדורגל במאה התשע עשרה, ועוד במשחק גארבג'-טיים. השחקנים זרקו אותו באוויר משל היה פפ גווארדיולה שזה עתה זכה בליגת האלופות עם ברצלונה. כתב של אחד העיתונים היותר מכובדים באי הבריטי התקשה להסתיר את הגיחוך שלו מהסיטואציה השגיונית הזאת: "לנו אין מה לדבר היום, אבל המאמן שלכם? הוא חגג כאילו זכה עכשיו במונדיאל".

יש היגיון מאחורי השיגעון הפרובינציאלי שעשה לישראל קצת בושות באירופה הקלאסית. כדי להבין אותו צריך לנוע דקות אחדות לאחר שריקת הסיום בטדי. לוזון, שש אלי קרב, הקדיש את הראיונות ואת מסיבת העיתונאים לסגירת חשבונות עם התקשורת (עיקרי הדברים למי שהחמיץ: "אחרי ה-4-0 מול איטליה היו פה איזה 20-30 עיתונאים. איפה הם ברחו? אני מחפש אותם. כמה שילכלכו עליי וינסה לקנטר אותי, ככה אני אהיה יותר חזק. לא הבנתי את העליהום. ארבע נקודות, ניצחון, תיקו והפסד לאיטליה, באמת שאני חוצפן שהפסדתי לנבחרת כמו איטליה, בושה וחרפה, אני מתנצל, זה לא יקרה יותר. מי שלא האמין בשחקנים שלי זה אתם, בתקשורת, במסע ההכפשה הנבזי שלכם").

לוזון אולי עוד ילמד יום אחד שגישת ההתנפלות הזאת תגרום לו לנזק בלתי הפיך. עם המדיה, יגיד לו אברם גרנט, צריך לדעת לעבוד. ככה תדע להרוויח לפחות תדמית טובה, אולי גם כמה ג'ובים. מאמני כדורגל היום הם האנשים הכי מתוקשרים בכל מועדון ספורט. גם אם לא ירצו לדבר, זכייני השידור והליגות השונות יחייבו אותם לפחות פעם בשבוע לשים עצמם מול המצלמה או מול מיקרופון. מהיורו הזה, אחרי חיכוך פרונטלי של בקושי 20 דקות עם המדיה (מהרגע שהטורניר החל), גיא לוזון יוצא כשהוא מפורק תדמיתית.

בתווך, הוא הראה בעיקר שהוא ממשיך את השושלת המפוארת בכל הקשור לניהול ההתבטאויות שלו. הדודים אבי ("אני לא סופר את התקשורת"; "על-אפם וחמתם של הרשעים והמלעיזים") ועמוס ("נשאר רק שיעמידו את מכבי פ"ת מול כיתת יורים באינתיפאדה שהחלה בתקשורת") הם מומחי-על בניהול קרבות רחוב מול אלו שכותבים עליהם. הם לא מכירים דרך אחרת, למרות שגם להם הדרך הזו לא מועילה בשום דבר.

השבוע זה קרה להם שוב. דוד אבי הגיע למסיבת העיתונאים של גיא בטדי. גם דוד עמוס (על תקן מה בדיוק? עיתונאי? עובד של אופ"א? שומר ראש?). מדושני עונג הם ישבו שם, בעוד מפגן שכונתיות שכמוהו יכול לייצר רק הכדורגל הישראלי: בשלב מסוים, סימן דוד עמוס לדוברת ההתאחדות לקטוע את המסיבה שהתארכה קצת יותר מדי זמן לטעמו, ככה מהיציע במין שריקה קטנה מלווה בתנועת יד של 'יאללה חלאס'.

למרות שחיפשתי טוב-טוב את דייויד ברנסטין, יו"ר ההתאחדות האנגלית שנבחרתה עשתה זה עתה היסטוריה (הרביעית בלבד בהיסטוריה של טורניר האנדר-21 שלא מלקטת אפילו נקודה אחת בשלב הבתים), לא הצלחתי למצוא אותו במסיבת העיתונאים של סטיוארט פירס.

***

דקל קינן, יובל שפונגין, שרן ייני, ליאור רפאלוב, אבירם ברוכיאן, שלומי ארבייטמן, בן שהר, עמית בן שושן, ברק יצחקי, טוטו תמוז. ברגע האחרון החליט המאמן גיא לוי לא לזמן שניים שעונים לשמות גילי ורמוט ואיתי שכטר. הדור שהעפיל לאליפות אירופה עד גיל 21 בהולנד בשנת 2007 היה מפוצץ בכישרון. חלק ניכר מהשמות הללו הפכו לליגיונרים; רובם נחשבים עד היום למועמדים לגיטימיים לאייש את סגל הבוגרת בכל רגע נתון. זה הדבר הכי עצוב שאנחנו נאלצים לקחת אתנו מהקמפיין הישראלי של יורו 2013: עושה רושם שהעתיד של הכדורגל הישראלי, בלשון המעטה, אינו מזהיר.

מלבד קצת ניר ביטון, מעט אופיר קריאף וקמצוץ של ישראל זגורי - הטורניר הנוכחי הבהיר כמה ברק חסר לדור הזה, כמה השמיכה קצרה וכמה אין על מי לבנות כאן. שוער שהוא סימן שאלה, קטסטרופה של בלמים ומגנים, קישור התקפי וחלוצים כמעט לא קיימים (6 בעיטות למסגרת כל האליפות, הכי מעט מבין שמונה הנבחרות המשתתפות). שבע מתוך ה-11 שפתחו במשחק הגדול נגד אנגליה הם שחקנים שסיימו את העונה הנוכחית בקבוצות הפלייאוף התחתון של ליגת העל. בשני המשחקים האחרים הם איישו 12 מתוך 22 המקומות בהרכב (מקום אחד נוסף נשמר לנציג קבוצת הלאומית, איך לא, מכבי פ"ת - מרוהאן קבהא).

עוד עניין שממחיש את גודל הצרה הוא השחקנים שנשארו בבית והתקיים סביבם הדיון הטבעי של "למה הם לא זומנו". מה, הישועה של הכדורגל הישראלי תגיע מדור מיכה ומושיקו לוגסי, מוכשרים מספיק בשביל להיות השנה ברוב הזמן שחקני ספסל במכבי ת"א? מגיא אסולין, 14 הופעות העונה בהרכב של סנטאנדר שירדה לליגה השלישית בספרד?

הכדורגל הישראלי צועד במדבר כבר עשרות שנים. אם המחזור של הולנד 2007 לא ממש הצליח לשנות את העובדה הזאת, אל תבנו על הדור של "ניצחנו את אנגליה 2013" שיעשה את זה.

***

ומשהו קצת פחות אפוקליפטי: ממש לא משנה אם כרטיסים רבים חולקו במתנ"סים, בסופרמרקטים, בבתי יתומים ובפריפריה. יש שורה תחתונה מדהימה: 22,183 צופים הגיעו לראות השבוע משחק לא חשוב של נבחרת ישראלית צעירה ומאכזבת. הישג שב-31 המשחקים שהתקיימו בטורנירים של 2009 ו-2011, בשבדיה ודנמרק בהתאמה, לא התקרבו אליו. למעשה, המשחק בטדי הציג את כמות הקהל הגדולה ביותר ביורו הצעירות מאז חצי גמר 2007 בהולנד (23,467 צופים, הולנד נגד אנגליה).

מה שקרה השבוע, ומה שקורה בכלל במשחקים ביורו הזה עם כמויות הקהל, יכול וצריך לשנות את התודעה לגבי האהבה של הישראלים לכדורגל, בפרט לכדורגל ישראלי. עכשיו רק צריך להבין מה כל כך מאוס/רקוב/מושחת בליגת העל שגורם לציבור להתרחק ממנה.