המלפפון נחטף מהמדף, המטוס של מכבי ת"א למחנה האימונים אוטוטו ממריא, וטל בן חיים הפך מאדום לצהוב באופן הרמטי ורשמי. עכשיו השאלה הפשוטה שצריך לשאול היא כזאת: ברמה המקצועית בלבד - ונתעלם לרגע מההשקעה הכספית שלא באמת רלוונטית למועדון כל כך עשיר ובעלים שמשחרר חופשי כבר כמה שנים טובות - האם מכבי ת"א עשתה רכש טוב?
בן חיים כבר לא ילד במונחי כדורגל (24), אבל יש לו רק שלוש הופעות בנבחרת ישראל, ואפילו הייחוס הפתח-תקוואי לא גורם לאלי גוטמן לספור אותו בקמפיין הנוכחי. מצד אחד, יש לבן חיים מהירות מסחררת ושליטה יוצאת דופן בשתי הרגליים. מצד שני הוא סובל ממחלת השכונתיות הישראלית הידועה: מומחים בשופוני (דריבל), חלשים בביצוע (גולים). ממוצע של תשעה שערים בשנה בחמש עונות בליגת העל זה לא נתון גרוע - אבל רחוק מלהיות נתון יוצא דופן.
אי אפשר גם שלא לתהות לגבי מידת ההתאמה של בן חיים לשיטה של מכבי. המאמן אמנם התחלף, אבל סביר להניח שהמנג'ר הספורטיבי ג'ורדי קרויף יבהיר לפאולו סוזה שאין צורך לתקן את מה שאינו נשבר אצל אוסקר ושות'. המסירות הקצרות, הקצב המבוקר, הסבלנות, החיפוש הסיזיפי אחרי הפרצה בהגנה, האובססיה להחזקת כדור בסגנון ברצלונה - כל אלו לא בהכרח משתלבים ומותאמים לאיכויות והסגנון של בן חיים, שעיקר כוחו דווקא בהתקפות מתפרצות מהירות, או במשחק מעבר כשהעורף של היריבה דליל.
ברור שמכבי לא היתה מביאה שחקן שהיא לא מאמינה באופן מוחלט ביכולותיו המקצועיות, אבל יחד עם זאת, קשה שלא להעריך כי ברכישת בן חיים היתה עוד כוונה: להבהיר ליריבה העירונית מי כאן הבוס, במיוחד לאור ההפסד במאבק על שכטר, להזכיר לה מי ניצח השנה בדרבים, ולהעיף לה מכה פסיכולוגית ומקצועית בשיאה של טרום העונה.
קשה לפטור במקריות את העובדה שבתקופת קרויף, בסך הכל שנה אחת, כבר הצטרפו למכבי שלושה שחקני הפועל לשעבר (גם אניימה וערן זהבי, שהגיעו אחרי קדנציות קצרות וכושלות מחוץ להפועל), וששני שחקנים נוספים קיבלו פניות רשמיות (טוטו תמוז ואביחי ידין). יש כאן אסטרטגיה ברורה ומעולה, בלתי ניתנת לכיפוף, שבקבוצת הכדורסל של המועדון עלו עליה כבר לפני עשרות שנים. סאן טסו כתב עליה כבר במאה השישית לפנה"ס ב"אומנות המלחמה": "הבא איתך אספקה מהבית, אך דאג לבזוז את האויב. כך לצבא שלך יהיה מספיק אוכל לצרכיו".
***
כדי להבין מהו סוג הדלק שהניע את העברת בן חיים למכבי, צריך לחזור שנה אחת אחורה בזמן, לקיץ 2012. היריבה העירונית, הפועל, נמצאת בעיצומו של תהליך החלפת בעלות. חיים רמון הופך לאיש החזק במועדון. ב-16 ביולי 2012, שמונה ימים בלבד לאחר שהוועדה להעברת זכויות בהתאחדות לכדורגל אישרה את מתווה העסקה עם אלי טביב, חותם בן חיים בהפועל והופך לרכש הראשון בעידן רמון.
ההחתמה של בן חיים התנהלה תחת לחץ אדיר שהבעלים החדש של הפועל היה שרוי בו: להתחיל להזניק את מכירת המנויים, שגם ככה נפתחה באיחור, במטרה להכניס כסף חדש לקופה - כי קבוצה כמו הפועל, שחלק ניכר מהמימון שלה מתבצע באמצעות שנור ומסעות תרומות (ע"ע איתי שכטר), חייבת להתחיל להדליק את המערכת עם קצת אור אחרי חודשים מסויטים בתוך המנהרה של טביב.
כשלעצמו, החוזה עליו חתם רמון עם מכבי פ"ת לא היה רע מאוד: בסביבות חצי מיליון אירו דמי השאלה לשנתיים, ו-25% מדמי מכירה עתידית של השחקן. יקר, אבל סביר. רק סעיף קטן היה חסר כדי להפוך את החוזה הזה למושלם מבחינת האדומים: סעיף שחרור שתקף רק במקרה של מעבר לחו"ל. רמון היה חייב להבין שהפועל לא יכולה לשמש כבית גידול, טיפוח והכשרה ליריבות שלו בליגת העל, בעיקר בליגת על שכבר התוודעה ליכולות של מיטש גולדהאר להכניס את היד לכיס.
***
על הטעות של קיץ 2012 משלמת הפועל עכשיו עם אובדן של שחקן חשוב וטריז שנתקע בהכנות לעונה הבאה, שעד עכשיו הסתדרו לה באופן מעורר התפעלות. רגע, האמנם משלמת?
להפועל ירד עכשיו מהפיי-רול שחקן שישב על משכורת נאה של כ-1.3 מיליון שקל ברוטו בשנה, ובנוסף נכנס לה לחשבון הבנק מזומן בשווי של כ-1.8 מיליון שקל עבור 25 האחוזים שלה. עם יותר מ-3 מיליון שקל בלתי צפויים, לרן בן שמעון יש טווח תמרון מצוין לעבוד איתו על מחליף, אולי אפילו יותר מאחד. רגע, האמנם מיליונים בלתי צפויים?
אחד מנציגיו של טל בן חיים הודה בפניי שהפועל ת"א הבינה כבר לפני חודשים אחדים לאן נושבת הרוח. אותו נציג מקושר התבקש לסייע במציאת קבוצה בחו"ל שתרכוש את בן חיים. בהפועל התאכזבו קשות מהיכולת של בן חיים במהלך העונה, ומעבר לכך גם מדמותו הכוכבנית והלא ממש חיובית בחדר ההלבשה. כשבן שמעון מונה למאמן, הוא החליט שעל כשרון כזה לא מוותרים כל כך מהר וניסיונות המכירה של בן חיים נגנזו. בשבוע שעבר פתאום מכבי נכנסה לתמונה בהפתעה, וטרפה את הקלפים. מצד שני, אומרים בסביבת המועדון, לאור ההתפתחויות האחרונות - מקבל כעת בן שמעון הזדמנות להמשיך לבנות את הקבוצה בצלמו - ולא לסמוך על הירושה הכושלת של קודמיו בתפקיד.
***
בעסקת בן חיים, עמוס לוזון התברר שוב כסוחר ממולח. במשך שלוש שנים רצופות הוא מצליח בכל קיץ, בעזרת עסקאות מנופחות על שני שחקנים-נכסים (דמארי ובן חיים), לסדר את התקציב של מכבי פ"ת. הבעיה אצלו היא, כמו תמיד, בעיקר בסגנון. מוטב היה לו אם לא היה מתעקש לצרף להישגים העסקיים שלו שארם של סוחר סוסים (כמו שעשה בראיון ל-103FM, כשנשאל מה יעלה בגורל העסקה במידה והשחקן ירצה להישאר בהפועל ת"א, והצהיר כי "בן חיים לא ימרה את פיו של הבוס").
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
