למה קבוצות הכדורסל הישראליות מוותרות על אירופה?

רק שלוש קבוצות ישחקו באירופה, בעוד שחלק גדול ויתרו על התענוג. מה המטרה של היתר? לתקוע יתד בליגת העל ולנסות לעקוץ את מכבי פעם ב-30 שנה?

ראשי המדינה עסוקים עד היום בוויכוח על טיבה של הגלובליזציה ועל המינון הנכון. רק בימים האחרונים הוכרע הדיון הסוער בסוגיית ייצוא הגז, כשהמתנגדים לייצוא טענו שעליו לספק את הצרכים של תושבי המדינה בלבד. אבל בעוד שהפוליטיקה הישראלית (ככל פוליטיקה) עמוסה באינטרסים ולא תמיד ניתן לדעת אם הדעה המושמעת באמת בוקעת מהאני מאמין או רק מהרצון להביע דעה הפוכה מהיריב - מוזר שהכדורסל הישראלי עדיין לא השתחרר מהוויכוח הישן הזה.

כדורסל הוא ספורט, ובספורט תחרותי אין שום דרך זולת השאיפה לנצח תמיד ולהתקדם. אין מקום לבינוניות כתפיסה קיומית ובהישארות במקום כמטרת העל. לאחרונה הציעה פיב"א לשריין חמישה מקומות לטובת הקבוצות הישראליות ביורוצ'לנג' - המפעל השלישי בחשיבותו באירופה. חמישה מקומות הוצעו ואפס קבוצות נרשמו. בשנה הבאה ישחקו באירופה שלוש ישראליות בלבד - מכבי ת"א, הפועל ירושלים ומכבי חיפה. אם מוסיפים את הטעות ההיסטורית של ירושלים שסירבה להצטרף ליורוליג אחרי עונת השיא שלה ב-2004 ואת העובדה שישראל עדיין לא השתחררה מהחוק הרוסי, נקבל מכלול של החלטות שרואות משום מה את הכדורסל הישראלי כענף מקומי בלבד - המקבילה הספורטיבית למשק כלכלי סגור.

***

בכלכלה זה לא עובד. משקים סגורים מפגרים בעשרות שנים אחרי משקים שנפתחו לעולם, רמת החיים של מדינות מתפתחות שהסירו חסמים מהשקעות זרות עולה פלאים, אך הכדורסל הישראלי משום מה עדיין מנסה להחזיר את הגלגל אל מקומות שאינם קיימים עוד. קבוצה שמסרבת להשתתף במפעל אירופי היא קבוצה שגוזרת על עצמה בינוניות, גוזרת על שחקניה מיעוט דקות משחק, מקשה על שחקנים להתפתח ומעמיקה את הפערים בינה לבין הקבוצות המובילות. קבוצה שאינה מבינה את החשיבות של השתתפות במפעל אירופי תתמוך בהמשך הדרך בחוקים שנועדו להגביל את הקבוצות המובילות, ובכך תוריד את הרמה הכללית של הענף כולו ותגרום לו להתבוסס בבינוניות נצחית.

קשה להבין קבוצות כמו נתניה, הפועל ת"א, אילת, גלבוע/גליל, ראשל"צ ועוד. מה המטרה שלכן? לתקוע יתד בליגה ולנסות לעקוץ את מכבי פעם ב-30 שנה? (סטטיסטית, בעידן של פוסט פיינל-פור לכל אחת מהן יש סיכוי לעשות את הבלתי ייאמן בערך אחת ל-170 שנה). אם אלה המטרות, הרי שעתידו של הכדורסל הישראלי אינו שונה מעברו.

כדי לייצר מתח ורמה גבוהה במקביל, קבוצות הדרג השני של הכדורסל הישראלי יצטרכו לפתוח את גבולות הגזרה. אם בשלב הזה הליגה הישראלית היא מפעל שהסיכויים לזכות בו הם מאוד קטנים - תהפכו אותו בשנים הקרובות למפעל הפחות חשוב. תתמודדו במפעלים האירופים, גם הפחות חשובים, תצטרפו לליגות אזוריות, תזכו בתארים (בדיוק כפי שגלבוע/גליל עשתה), תצברו ניסיון אירופי, תחשפו את השחקנים שלכם, בעיקר הצעירים, לכדורסל שונה, תתמידו ותעשו זאת לאורך זמן ואז עם קצת מזל והחלטות נכונות בדרך, תצליחו לייצר מגמה שתמשוך אתכם למעלה לאורך זמן.

קבוצה שתצליח באירופה, גם במפעלים הפחות בכירים, תגדיל את מעגל האוהדים שלה, תצליח למשוך ספונסרים והכנסות מזכויות שידור. ואם היא תזכה בתואר? הרבה החלטות לא רציונאליות מתקבלות בתוך האופוריה של הנפת גביע, החלטות שבדרך כלל מתורגמות לכסף שנכנס לקופת המועדון.

***

ב-2004 לא היה ספק לרגע מי תזכה באליפות המדינה. אך השנה הזאת תיזכר כטובה ביותר של ענף ספורט כלשהו בארץ: מכבי ת"א זכתה ביורוליג, ירושלים ביול"ב קאפ והפועל ת"א הגיעה לפיינל-פור של היורופליג. אף אחד לא דיבר באותה שנה על חוסר תחרותיות או רמה נמוכה. אם ירושלים היתה יודעת לייצר המשכיות בזירה האירופית והיתה הופכת אותה למפעל העיקרי והחשוב ביותר עבורה, אין ספק שכ"תוצר לוואי" היא היתה זוכה לפחות בשתי אליפויות בעשור שחלף מאז, ולא בגלל מעידה של מכבי.

הכדורסל הישראלי חייב למצוא את הדרך להשתחרר מאזיקי הנוסטלגיה ולהתאים את עצמו לכללי המשחק החדשים. כמו שישראל היא כלכלה קטנה בכדי לחולל שינוי אבל היא יודעת להתאים את עצמה למתרחש בעולם, כך הכדורסל הישראלי חייב להבין שמיצוי הפוטנציאל הענק שגלום בו עובר קודם כל דרך הזירה האירופית. ולא דרך החזרה לימים שבהם לא ניתן היה אפילו להחזיק דולרים בחשבון הבנק.

צרו איתנו קשר *5988