1. מכל הפרמטרים, דווקא מספר מכשירי ה-MRI חושף בצורה הטובה (והכואבת) ביותר את התמונה העגומה של מערכת הבריאות הציבורית. מאחורי המספר המגוחך של המכשירים החשובים האלה עומדת שיטה מגוחכת עוד יותר שמגלה מי באמת אחראי לבריאות של כולנו: האוצר.
מסתבר שכדי להכניס מכשיר MRI נוסף לא מספיק שביה"ח או מכוני הדימות של קופות החולים יצביעו על הצורך, אפילו לא מספיק שמשרד הבריאות יכיר בצורך הזה. כדי להכניס מכשיר חדש לשימוש צריך להנפיק רישיון מיוחד עם החותמת של אגף התקציבים באוצר. כן, שמעתם נכון. במשך שנים ארוכות התנגד האוצר להנפקת רישיונות כאלה מתוך העיקרון הכלכלי שלפיו הגדלת ההיצע מגדילה את הביקוש.
"גם אם נציב MRI באמצע המדבר יהיה מי שיימצא דרך להשתמש בו", נהגו להסביר במשרד. הרי גם אתם הייתם ממהרים להיכנס לתוך תא קטן וחשוך במשך 45 דקות אם הוא היה זמין וקרוב לביתכם, לא לפני שהזריקו לכם יוד לגוף. לא ככה?
ובאמת, כמו במדבר, כך מייבש האוצר את המערכת. רק לאחר לחצים כבדים מצד סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, נוספו מספר רישיונות חדשים. למה אנחנו כותבים רישיונות ולא מכשירים? כי בישראל כמו בישראל, ההודעה המשמחת שקיבלו כמה בתי חולים בפריפריה בדבר הרישיונות החדשים לא כללה בצידה את הצ'ק למכשירים החדשים. בתי החולים נדרשו לגייס את מרבית הכסף לרכישת ה-MRI הדמיוני, איך לא - מתרומות. כשמדובר בבריאות, מדינת השנור עובדת שעות נוספות.
הדוגמה של ה-MRI היא טיפה בים. משרד האוצר הוא שקובע גם את מספר מיטות האשפוז בבתי החולים, את מספר התקנים וכמובן את השכר של מי שמאייש אותם. באופן אירוני, דווקא אלה שנושאים את דגל השוק החופשי בבואם לדבר על נמלי הים או על שוק התעופה, לא מבינים שמחסור חמור באחיות נובע מתנאים גרועים שמקורם בעומס, שחיקה ושכר נמוך.
רק אתמול פרסמה הממשלה את המלצות הוועדה לרפורמה בשירות המדינה, שם דובר גבוהה גבוהה על הצורך לייעל את השירות הציבורי ולתגמל את העובדים על פי ביצועים במקום ותק. בפועל, הממשלה אלופה ברפורמות שחוסכות לה כסף או כאלה שמתיישבות עם האידיאולוגיה הכללית להפרטת שירותים ממשלתיים, אבל היא נעלמת ונאלמת תמיד כשמדובר על רפורמה חיונית באמת שהמשמעות שלה היא תוספת משאבים.
2. בימים אלה החלה לפעול ועדה בראשות שרת הבריאות, יעל גרמן, שנועדה לגבש המלצות לחיזוק הרפואה הציבורית. למעט שני חברים בה, כל היתר צפויים לתמוך בהכנסת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבתי החולים הציבוריים. גם השרה גרמן, יו"ר הוועדה, לא שוללת את הפתרון הזה, אף שהיא לוקחת גלולה למניעת בחילה בכל פעם שהיא מודה בזה. הכנסת השר"פ היא הפתרון הקל ביותר: למדינה זה לא יעלה שקל באופן ישיר (ההוצאה הפרטית צפויה לעלות כי השימושים יגדלו וכך גם הפרמיות לביטוחים), ובתי החולים ייהנו מכמה מיליארדי שקלים.
הפתרון הקשה, לעומת זאת, יחייב עימות עם ההסתדרות הרפואית שדאגה לנוסחת הפלא הזו שבה רופא בבית חולים ציבורי יכול לעבוד אחר הצהריים ללא הגבלה בבית חולים פרטי. הפתרון הקשה יהיה להגביל את הפרקטיקה הפרטית תוך תמרוץ כלכלי נוסף למי שיעבוד יותר במערכת הציבורית. הפתרון הקשה יהיה לעמוד על כך שגם רופאים מומחים יבצעו מספר סביר של תורנויות ערב. הפתרון הקשה יהיה לדרוש הפעלה מלאה של בית החולים במתכונת של 24/7, ממכוני הדימות, דרך הגסטרו ועד חדרי הניתוח.
הכנסת שר"פ יכולה לעשות את זה חלקית, כי ביה"ח יעבוד שעות נוספות בעיקר עבור מי שישלם עליהן. היום הוא עובד לפי שעות עבודה של סניף דואר, וגם זה עושה קצת עוול לדואר.
העובדה שגרמן היא חברת מפלגתו של שר האוצר לפיד, היא בשורה טובה וגרועה גם יחד. היא טובה כי היא נגישה לאוזנו וללבו, והיא גרועה כי ההתנגדות של לפיד לכל תוכנית שתחייב הזרמת כסף למערכת תסנדל את גרמן ותשאיר אותה בשתיקתה.
לפי כל ההערכות, גרמן מבינה שהיא לא תוכל לבוא עם תוכנית שתעלה למדינה כמה מאות מיליונים במקרה הטוב, והמשמעות של זה היא שהשר"פ קרוב מתמיד להיכנס אל בתי החולים הציבוריים. רפורמות, יסבירו לה במשרד האוצר, עושים רק בנמל. זה גם עולה פחות וגם עושה יותר רוח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
