פרשנות: הגישה של גרוניס לעתירות נגד חוקים "לא חוקתיים"

להבדיל מנשיאים קודמים של בית המשפט העליון, שבתקופתם עסקה ערכאת השיפוט הבכירה מדי פעם במדרגה העליונה של המשפט החוקתי - בחינת האפשרות לפסול חוקים שחוקקה הכנסת בשל אי-חוקיותם - בתקופתו של הנשיא הנוכחי, אשר גרוניס, לא מתקיימת כמעט פעילות שיפוטית שכזו. הסיבה היא שדימויו השמרני, האנטי-אקטיביסטי, של גרוניס כשופט, הצליח לשגר מסר ברור לעותרים הציבוריים, שלפיו בעידן גרוניס אין טעם לנסות לתקוף בעליון את חוקיותם של חוקים, ומדובר במאמץ שווא. גם המהלך שיזם גרוניס להטלת הוצאות גבוהות על עותרים שעתירתם נדחית, תרם להרתעה זו.

על הרקע הזה, מעניין לבחון את המסרים החוקתיים היוצאים מפי שופטי העליון - ומפי גרוניס עצמו - בפסקי הדין הנדירים שבכל זאת עוסקים בשאלה החוקתית של חוקתיות חוקים. הזדמנות חריגה כזו ניתנה בשבוע שעבר (ד'), במסגרת פסק דינו של בג"ץ, שדחה את עתירתו של עו"ד חיים שטנגר לבטל שני תיקונים בחוק המעצרים (בג"ץ 2442/11). האחד, התיקון לחוק ההופך את הגשת הערר השני על החלטת מעצר, שהוא ערר המוגש לעליון על החלטת מעצר שהחלה בבית משפט השלום, מערר בזכות לערר ברשות; השני, התיקון המאפשר לעליון במקרים מסוימים להורות על הארכת מעצר של 150 ימים, במקום מקסימום של 90 ימים כפי שנקבע קודם, וזאת במסגרת מעצרים עד תום ההליכים, ובמטרה לצמצם את מספר הפעמים ששאלת המעצר תובא בפני העליון, עד לסיום המשפט הפלילי.

גרוניס עומד על השלבים השונים של הבחינה החוקתית המוטלת על בית המשפט, בבואו לבחון אם דבר חקיקה כלשהו עומד בהוראות החוקתיות, ומדגיש את חשיבותה של בחינה מסודרת: ראשית לבדוק אם החוק המדובר פוגע בכלל בזכות חוקתית כלשהי, ורק אם מתברר שאכן יש פגיעה בזכות, יש לעבור לשלב השני ולבדוק האם הפגיעה בזכות עומדת בתנאי חוק היסוד - תכלית ראויה, מידתיות וכו'. לשיטת הנשיא, על בית המשפט להימנע מלדלג על השלב הראשון ולקבוע מיד כי בין אם התרחשה פגיעה בזכות חוקתית ובין אם לאו, ממילא מדובר בפגיעה "מידתית". גרוניס איננו מבקש חלילה להעמיק חקר בבחינת היקף הזכויות החוקתיות, אלא אך "לחדד" את תחומי התפרשותן של הזכויות החוקתיות, במטרה למנוע את "הצפת" בית המשפט בעתירות לביטולי חוקים. במילים אחרות, נשיא העליון מבקש לעשות שימוש גם בכלי של הגדרת "היקפן" של זכויות האדם, כדי להרחיק מעל בית המשפט עותרי סרק.

לגופה של העתירה, גרוניס שואל האם ביטול הזכות לערר שני על מעצר, והותרת האפשרות לערר לעליון על החלטות מעצר של השלום כערר ברשות בלבד, מהווה פגיעה בזכות החוקתית לחירות. גרוניס מקבל שהזכות לחירות, לרבות חירות ממעצר, חלה גם על ההיבט הדיוני, כלומר על פרוצדורת דיוני המעצר בבתי המשפט, אך קובע ששלילת הזכות לערר שני איננה מהווה פגיעה בזכות החוקתית - ולכן אין צורך לעבור לשלב השני של הבחינה החוקתית, כלומר בדיקה האם הפגיעה עומדת בתנאי חוק היסוד.

לא רק את זרם העתירות החוקתיות מבקש נשיא העליון לייבש, אלא גם את המקרים שבהם ידונו שלוש ערכאות של בתי המשפט באותו תיק משפטי - פועל יוצא של מתן זכות לערר שני: "אילו כל עניין היה מובא בפני שלוש ערכאות", הוא כותב, "היה זה מטיל עומס כבד על מערכת המשפט. המשמעות של עומס יתר היא פגיעה בזכותם של המתדיינים כי הליכים משפטיים יסתיימו תוך זמן סביר".

לעומת ביטול הזכות לערר שני על מעצר, שלגביו נקבע כי איננו פוגע בזכות לחירות, הסכימו הפרקליטות והכנסת עם העותר שהארכת סמכותו של ביהמ"ש העליון להאריך מעצר ב-150 ימים במקום ב-90, אכן פוגעת בזכות החוקתית לחירות, ולפיכך עובר בית המשפט לשלב השני של הבחינה החוקתית, כלומר - עמידת הוראת החוק בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם כאן מוצא עצמו בית המשפט מגן על האינטרסים שלו עצמו, כלומר על תכלית התיקון לחוק, שהיתה לצמצם את מספר דיוני המעצר המובאים בפני שופטי העליון. "זוהי תכלית ראויה וחיונית", מטעים גרוניס. השופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר הצטרפו בהתלהבות לעמדת נשיאם, שלפיה עררים בזכות לעליון על מעצרים היו אנומליה שטוב שבוטלה. לשיטת רובינשטיין, כל שעשה המחוקק הוא "להחזיר את המצב לנורמליות סבירה".

לצד קביעתו שהתיקון לחוק עומד גם במבחן המידתיות, מוסיף גרוניס ומזהיר עותרים פוטנציאליים מהגשת עתירות לביטול חקיקה, בכל פעם שחוקים חדשים ישנו לרעה את המצב החוקי הקיים. הוא מבחין בין "הרף החוקתי", שרק פגיעה בו מצדיקה ביטול חוק בידי בית המשפט, לבין "המצב החוקי" שקדם לתיקון לחוק. לשיטת גרוניס, לא כל הסדר חוקי קיים משקף את "הרף החוקתי" התחתון, שפגיעה בו מצדיקה התערבות שיפוטית. גרוניס מעניק למחוקק כרטיס חופשי, "מרחב תמרון" כהגדרתו, לפגוע בזכויות אדם באמצעות חקיקה, מבלי שאלה יגיעו כלל לרף החוקתי התחתון, שאז תיבחן שאלת המידתיות. עוד מכשול בדרך להגנה שיפוטית אפקטיבית על זכויות אדם.