דכדוך ורפיסות בעליון

כולם מנסים להבין "לאן נושבת הרוח", בעקבות הדיון שקיים אתמול (ג') בית המשפט העליון בערעור על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי.

הצפייה בשופטים והניסיון לפענח מה תהיה עמדתם בפסק הדין העתידי הפכו לספורט לאומי. לא סתם הימורים, אלא ניתוח מלומד. עם כל החשיבות של פסק הדין, ועל אף הצורך התקשורתי לגבש תובנות מיידיות והיכולת המסוימת להבין את הלך-מחשבתם של השופטים מתוך הדיון באולם המשפט - מדובר בספורט מסוכן.

בתיקים רגישים או בעלי פרופיל ציבורי גבוה, הנדונים באולמות המשפט, כשהעיתונאים והקהל באולם עוקבים אחר מוצא פיו של השופט, השופטים ערים לכך ומתנהגים בהתאם. לעתים הם גוזרים על עצמם שתיקה, בין אם זו נדרשת לניהול הדיון המשפטי באופן אפקטיבי, ובין אם לא. ולעתים, כחלק מהצורך ללבן את השאלות המורכבות העומדות בלב ההכרעה השיפוטית, הם מתערבים בדיון ומפנים שאלות אל עורכי הדין המשמיעים טיעונים, או נוטלים לידיהם את תשאול העדים המוסרים עדות.

השופטים מקפידים כמעט תמיד להשמיע את דבריהם בצורת שאלות. גם כדי לא להיחשד כמי שדעתם ננעלה מוקדם מן הראוי, ושהם אינם פתוחים עוד לשכנוע על-ידי מי מהצדדים; ובעיקר, מאחר שדיון ענייני, פתוח, אמיתי, מחייב אותם לשמש בתפקיד "פרקליט השטן".

כך אירע גם אתמול, במהלך טיעוני הפרקליטות וסנגוריו של אולמרט בבית המשפט העליון. כשנציגי המדינה טענו, הפנו אליהם השופטים שאלות "סנגוריאליות", וכשבאי-כוחו של אולמרט דיברו, אתגרו אותם השופטים בשאלות בעלות אופי "תביעתי". כך מילאו השופטים את תפקידם השיפוטי בדיון - באמצעות בחינת הנקודות מעוררות הספקות בטיעוני הצדדים.

אלא שהעיתונות ברובה היא עיוורת לעניין זה, ומייחסת קו אוטומטי המחבר כביכול בין השאלות שהעלו מי מהשופטים בדיון, לעמדות שיביעו בפסק הדין הסופי. חמור מכך: לעתים מטשטשת התקשורת את העובדה שבסוף המשפטים שהשמיעו השופטים היו סימני-שאלה, מוחקת אותם ומציבה במקומם סימן קריאה.

כך, אפשר כבר לקבוע נחרצות כי נשיא העליון אשר גרוניס רומז כי חלק מהכספים שקיבל אולמרט לא היו לצרכים פוליטיים; ועל אותו קו - השופט סלים ג'ובראן כבר מצהיר כי פוליטיקאי המקבל כספים בלתי מתועדים במזומן עובר עבירה של מירמה והפרת אמונים.

אלה הם הרהורי לבם של עיתונאים, ותו לא.

הראו סימני עייפות

אין בכך כדי לומר שלא ניתן ללמוד דבר על פסק הדין הצפוי בפרשת אולמרט. ניתן להניח בוודאות גדולה כי השופטים מתעניינים בערעור על זיכוי אולמרט בפרשת ראשונטורס, הרבה פחות משהם מתעניינים בשאלות העולות מזיכויו בתיק טלנסקי. התעניינות פחותה בהקשר זה, מבטיחה כנראה שהשופטים לא יתערבו באישום זה, ויותירו את הזיכוי על כנו.

את תמונת הראי של הטיעון הזה אי-אפשר להשמיע בנחרצות כזו: השאלות שהמטירו על ההגנה - הפרקליטה נעמי גרנות והסנגור נבות תל-צור - בנושא מעטפות המזומנים מטלנסקי, אינן מבטיחות שבנושא זה ההכרעה תתהפך ואולמרט יורשע.

עוד ניתן ללמוד מהדיון אתמול - שערעור הפרקליטות על העונש הקל שנגזר על אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות, לא יזכה להתערבות מצד שופטי העליון, אלא אם להרשעתו באישום זה תיתוסף הרשעה באישום נוסף, כך שתהיה הצדקה להתערבות ערעורית בגזר הדין. וכן, שהטיעון הפרסונלי של סנגורי אולמרט נגד פרקליט המדינה משה לדור - איננו מקובל על שופטי העליון, ואולי אף מעורר את זעמם.

ותובנה אחת נוספת: חמשת השופטים בהרכב הראו סימני עייפות העלולים ללמד על נטייה מסוכנת לברוח מהאחריות המוטלת עליהם. תיק אולמרט הוא אכן גורלי, לא רק לאולמרט באופן אישי, אלא למאבק בשחיתות הפוליטית בכלל. האחריות הזו אמורה הייתה לייצר אצל שופטי העליון מוטיבציה ועוז-רוח, לא דכדוך ורפיסות.