תם עידן ההסתרה

חובתה של המדינה לדווח לציבור מה היא עושה בכסף שלו

החלטת בית המשפט מהיום (ב') בנוגע לחשיפת הטבות המס היא מבחן מכריע לממשלה: אם פניה לעבר החשוך והאפל או לעתיד השקוף והמואר. האם אמנם הפנימו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יאיר לפיד, שרת המשפטים ציפי לבני ושר הכלכלה נפתלי בנט את העולם החדש, את העקרונות הציבוריים החדשים לפתיחות ולשותפות, לזכות חוקית ועקרונית למידע כחלק מחופש הביטוי וכבסיס למשטר דמוקרטי - שמא לא.

הרי מה צריך להיות יותר ברור בכל מדינה: זכותו של הפרט לקבל מידע שוטף ומלא על כל מה ששרים, חברי כנסת ופקידים עושים בכספו שלו. חובתה של מדינה, של משטר, ממשל וממשלה לדווח לבעל-הבית האמיתי, זה ששלח אותם ומממן אותם, מה היא עושה עם החיים שלו, הנאמנות שלו וגם עם הכסף שלו.

מבחן הביצוע של הממשלה הראשונה שנבחרה לאחר פרוץ התודעה הציבורית בישראל, הוא אחד: לאמץ את החלטת השופטת מהיום ולבצע אותה מיידית, כפי שקבעה.

במילים אחרות, תפקידם של השרים לפיד, לבני ובנט לאסור על הפקידות והפרקליטות למצוא ולהמציא כל מיני השהיות וגרירות זמן; ולהורות לפקידים ולפרקליטים לא לבצע תרגילי הסחה מתוחכמים, כמו להמשיך להסתתר מאחורי הטיעון השחוק "החיסיון משרת הן את הנושים והן את המדינה" - כי הוא לא משרת את תושבי המדינה.

זה אומר גם לאסור על הפקידים והפרקליטים לעשות שימוש בחברות הגדולות והחזקות, שואבות הכסף הגדול של סיוע המדינה - טבע, כיל, צ'ק-פוינט, ישקר, אינטל ואחרות - שהעתירה הייתה בעניינן, כדי שהן יפעילו את התירוץ, החבוט, של "הגנת הפרטיות".

מי שלוקח כסף מהציבור, מי שנציגי הציבור בממשלה בחרו לתת לו את כספי הציבור, חייב לדווח לבעל ההון (הציבור) מה הוא עושה עם כספו. מי שרוצה להמשיך להסתתר בטענה שבכך הוא מגן על פרטיות עסקיו - שלא ייקח. שלא ישתתף במשחק.

נראה כי המדינה, הפקידות, החקיקה, עוד לא הפנימו את המהפכה. הפקידים ש"טיפלו" בתיק הזה, הפרקליטים שייצגו אותם, ציטוטי החוקים והסעיפים, הפיסקות והטיעונים שהם הביאו, מוכיחים שהם עדיין שקועים בעולם הישן, עולם ההסתרה, ההעדפה, ההתנשאות והבוז להמון.

היום פקידי האוצר, רשות המסים, התעשייה, והמשפטים ממש מ ז ו ע ז ע י ם. הם, שכל-כך שמרו על קדושת התירוצים והפכו את חופש המידע לקליפה ריקה מתוכן, לא מבינים איך זה נפל עליהם. איך קרה שהשופטת מיכל אגמון-גונן, שאמורה הייתה להיות בשר מבשרה של האוליגרכיה השלטונית-משפטית המרוחקת מעם, נותנת החלטה המבטאת השקפת-עולם ליברלית, פתוחה, שקופה וציבורית, וגם מעגנת אותה משפטית באופן כה הדוק ומנומק.

איך נפל עליהם "חורבן" כזה, שכבר בפתח ההחלטה השופטת הולכת לציטוט משופט אחר, בעל נשמה ציבורית, דמוקרטית ופתוחה: נשיא העליון לשעבר, מאיר שמגר, שכתב מאמר תחת הכותרת "ידע הוא כוח" (ספר שמגר - כתבים, 315), שראה במסירה ובגילוי מידע לפרט על-ידי הרשויות חלק הכרחי לצורך שיתוף האזרחים במדינה דמוקרטית: "ידיעת הנעשה או המתוכנן אינה דרושה רק לקראת המועד שבו נבחרים הנציגים, אלא באופן שוטף ורצוף, כי דמוקרטיה אמיתית אינה מתבטאת רק בבחירת נציגים אחת לתקופה קצובה, אלא גם בהענקתה לאזרח את ההזדמנות והאפשרות לעקוב באופן מתמיד אחר מהלכי השלטון ולהגיב עליהם".

אין כמעט חוק כלכלי-כספי שהמחוקק לא טרח לבנות סביבו חומות ברזל של "סייגים", "חריגות", "התניות" ו"מסננות". כלומר, סדרה של תירוצים כתובים בשפה משפטית מליצית, שיאפשרו למידע להישאר "רק בינינו", בין הפקיד והשר לבין האזרח המועדף, ומוחבא מכל השאר. איסורים על גבי איסורים שמטרתם להסתיר, להחביא, לתרץ.

כך בחוק מס הכנסה, בחוק לעידוד השקעות הון, ובחוק חופש המידע, שביקש להנהיג כאן את מהפכת השקיפות, אבל הוא רופד בכל-כך הרבה מגבלות והתניות עד שהפך לגורם חוסם, שומר מידע לקומץ קטן של נבחרים ומובחרים, ובולם שקיפות ציבורית, מכוח החוק.

להלן 3 העקרונות המרכזיים שהביאו את השופטת להחלטה, ושהביאו קודם לכן את "גלובס" לדרוש את מה שדרש, עקרונות שבעצם הביאו את כלל הציבור להבין את זכותו וחובתו לדעת:

ראשית, זכותו של הפרט למידע מהווה תנאי מקדים להגשמתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. זרימת מידע מהרשויות לפרט נחוצה על מנת ליצור שוק דעות ורעיונות חופשי, שהרי בלא מידע אין דעה, ובלא דעה אין ביטוי.

שנית, זכותו של הפרט או האינטרס הציבורי לקבלת מידע המוחזק על-ידי הרשות מושתתת על תפיסה הרואה בשלטון נאמן הציבור, ובמידע המוחזק על ידו כקניינו של הציבור.

שלישית, חופש המידע חיוני על מנת לקיים ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות השלטון. הזרמת מידע מהרשות הציבורית על אורחותיו של השלטון נדרשת על מנת שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת - ובעקבותיה לערוך בחירה דמוקרטית מושכלת - בנושאים המצויים על סדר-היום הציבורי.

ניתן להניח גם כי עצם ידיעתן של רשויות השלטון כי הן חשופות לביקורת ישמש כגורם מרסן בפעילותן. באופן זה, חופש המידע תורם אף להגברת אמון הציבור בשלטון; הוא מאפשר לציבור מעורבות בעשייה השלטונית, ומקדם תרבות שלטונית ראויה.

בהמשך נדרש: תיקון חוק חופש המידע, והסרת כל החומות הבצורות שהפכו אותו לנכה, משותק וחירש-אילם.