הכי מצחיקה בטלוויזיה

"עבודה ערבית", יום ג' 22:45, ערוץ 2 קשת

הנה מלכוד תדמיתי קטן שמחשק כל מי שמדבר על "עבודה ערבית": החשש שמא היא נהנית מפרגון יתר בגלל התקינות הפוליטית שבפרגון לסדרה שמעמידה במרכזה ערבי. הפכתי לא מעט בעניין, ואני משוכנע שפי ולבי שווים: "עבודה ערבית" הייתה ונשארה הסדרה הכי מצחיקה בטלוויזיה, עוד לפני שמתייחסים להקשרים הרחבים יותר שלה.

עד כמה היא טובה? ובכן לפעמים מתחשק לי לתבוע את יוצרה, סייד קשוע, על גניבת זכויות היוצרים של ההוויה היהודית-גלותית: תסתכלו על אמג'ד עליאן, גיבור הסדרה, ותראו את גיבורי העיירה היהודית, א-לה שלום עליכם, קמים לנגד עיניכם: החשש המתמיד מפני הרוב שדעתו שונה, והתגובה אליו שנעה בין הסתגרות ב"תחום המושב" (שמייצג הכפר הערבי שבו גרים אבו-אמג'ד ואום-אמג'ד, הורי הגיבור), לבין האובססיה הכפייתית של הבן המשכיל, להשתלב, להתערות ולטשטש ככל הניתן את ההבדלים החיצוניים והתרבותיים בינו לבין סביבתו.

מה שיפה ב"עבודה ערבית" זה שכל ההוויה הזאת לא מושלכת בפניו של הצופה, אלא עוברת כחוט השני בין עלילה שמורכבת מהחומרים הרגילים: דאגות פרנסה, צרות עם האישה ומחלוקות עם השכנים.

ואולי זאת החתרנות האמיתית כאן, להציג ערבי לא כמסכן מחד או סופרמן מאידך, אלא פשוט כאדם רגיל שחיי היומיום שלו מוכרים לכל צופה מהווייתו שלו.

מקבצי פרסומות

את מה שרבים מאיתנו חשו בתסכול מדי ערב אל מול המסך, פרסם היום "גלובס": בדיקה שערכה עמותת "הצלחה" גילתה חפיפה בין הפסקות הפרסומות של ערוץ 2 וערוץ 10.

הכי קל יהיה לבוא בטענות לזכיינים, ובמקרה שיימצא תיאום שכזה, אפילו להעניש אותם. אלא שהבעיה אינה בזכיינים אלא בתנאי הזיכיון: כאשר אתה משלם לעובד שכר רעב, אל תתפלא אם הוא לוקח בסוף היום את שקיות הסוכר מפינת הקפה.

בכל יום של פעילות, גם בימים עמוסי רייטינג, מפסידים הזכיינים כסף בגלל תנאי זיכיון בלתי אפשריים. פרסום סמוי, תיאומים בהפסקות הפרסומות ועוד מה שנראה לכאורה כ"הפרות" של תנאי הזיכיון, נובעים לא מחמדנות גרידא, אלא מהצורך לשרוד.

רוצים לאכוף על הזכיינים את התנאים בדקדקנות? התחילו בשינוי תנאי הזיכיון כך שיאפשרו להם להרוויח בכבוד, ואז אפשר יהיה לדרוש מהם להפגין את אותו הכבוד בדיוק כלפי התקנות.