השלום לא מעניין את לפיד

אפילו את יחימוביץ' לא. אז נשארו רק הערבים, אבל מי סופר אותם?

בחמיצות, בסקפטיות, בעוינות, עם סממני ייאוש וחוסר רצון בולט. שיחות השלום אך זה נפתחו בוושינגטון וממשלת יהודה ושומרון כבר מייחלת לכישלונן.

כי זאת יש לדעת, מאז נובמבר 1995 לא שולטת פה עוד ממשלת ישראל הנבחרת אלא ממשלת יהודה ושומרון, היא ממשלת המתנחלים, מנסחת את הנראטיב שעל-פיו מתיישרת כל ממשלה שהיא, בקונסטלציה זו או אחרת, ולא משנה אם העומד בראשה מגיע מהשמאל -לכאורה, מהימין או אף מהמרכז.

ברור לכל בר-דעת כי מנהיגי הימין, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט אינם מעוניינים להגיע באמת להסדר-קבע שיחייב פירוק עשרות התנחלויות, פינוי עשרות-אלפי מתיישבים, הרס הבסיס האידיאולוגי והכלכלי של תנועותיהם וחורבן של חזון ארץ-ישראל השלמה.

הם לא מתאבדים פוליטיים ומוכנים על כן למכור את העתיד שלנו כדי שלהם עצמם יהיה עתיד. את יאיר לפיד ואת שלי יחימוביץ' השלום לא ממש מעניין. ציפי לבני, כשרת חוץ בממשל אהוד אולמרט, גררה רגליים לאורך כל הקדנציה. ואפילו במרצ של זהבה גלאון מגמגמים על הסדר-ביניים. נשארו רק הערבים, אבל אותם איש אינו סופר.

רעיון העוועים של משאל-עם, ההצהרות התכופות שאין סיכוי להגיע להסדר ומטריית ה"אין פרטנר" שרקם עבור הימין אהוד ברק, הם אבני הדרך בתהליך שבסופו יקרוס החלום הציוני. אבל למי אכפת, עוד מעט ידיחו עוד הוגה דעות מבית "האח הגדול" ומחירי הטיסות לחו"ל תיכף ירדו, כי השר ישראל כץ יראה להם מה זה.

השלום, אותו חזון שהפך למגונה ולחבוט כל-כך, אינו תהליך, ואינו סכנה, ואינו איום, ואינו אבן-ריחיים על צווארנו. השלום הוא צורך קיומי של העם היהודי בתוככי המזרח-התיכון. הסדר עם הפלסטינים בפרט ועם העולם הערבי בכלל יהפוך את חיינו לנוחים, נעימים, משגשגים ולבהירים יותר. אלא שאנו, שעל-פי כל הסקרים, נצביע בהמונינו בעד כל הסדר שהוא, ממשיכים לאפשר למתנחלים ולבאי-כוחם לנהל את חיינו כאילו אין עוד יום ומתעלמים מכך שהאינתיפאדה השלישית היא רק שאלה של זמן.

מוזר לגלות איך חיי אדם הפכו לכה זולים כאן עד שאנו מוכנים להסתכן בשפיכות-דמים נוספת רק כדי לגלות שמעבר לסיבוב ממתין אותו מתווה של קווי 67' ואותו עולם שדוחק בנו להצטרף אליו. אבל בקיץ המהביל הזה העולם עדיין רחוק. התקווה, השמחה, ההתלהבות, ההכרה, ההבנה שאין אופציה אחרת, עדיין לא מוססו את הפחד הקמאי מהאחר, וגם לא את פצעי האינתיפאדה השנייה, האיום הסמוי או הגלוי במלחמת אזרחים, וגם לא את התירוצים שמונעים מאיתנו לקום ולעשות מעשה. לצאת לרחובות. לזעוק מעל כל במה. לקרוא לממשלה הזאת, אפילו לממשלה הזאת, "אל תאמרי יום יבוא, הביאי את היום".

את המלחמות כבר ניסינו פעם אחר פעם. זה הזמן, תמיד הזמן, לתת צ'אנס לשלום.