זאת לא השפלה?

האמנם הקפיד בית המשפט לשמור על כבודה של המתלוננת?

כשקראתי את כותרת הידיעה, חשבתי לעצמי, צריך להתנצל בפני השופט צבי סגל. בשעתו נמתחה עליו ביקורת קשה על טענה שבעת דיון בפניו "התבקשה המתלוננת, קורבן אונס... לכרוע על ארבע ולהדגים את מעשה האונס שבוצע בה... ככל שיש אמת בדברים מדובר בסיטואציה קשה מאוד ומשפילה עבור קורבן האונס".

והנה עכשיו קובע השופט בדימוס אליעזר גולדברג כי אין אמת בדברים. זאת בתוקף תפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים, שדן בבקשתה של שרת המשפטים לברר את העניין, על רקע פרסומים בעיתונות שעוררו ביקורת ציבורית.

מה קרה בבית המשפט?

כשקוראים את תיאור הדברים שאותם מפרט גולדברג, מתלווה לכך תחושה לא נוחה. כאילו גולדברג, בוודאי ללא מודעות לכך, נוטה לצדם של השופטים.

גם לאחר שקראתי את כל התיאורים וההחלטה, אני לא מרגיש שאני יודע מה באמת קרה שם, באולם בית המשפט. אבל ברור לי שהטיפול בתלונה לא מוצה.

ירכיים בין הרגליים?

גולדברג קבע כי השופט סגל לא ביקש מהמתלוננת להדגים אונס. אבל על-פי הפרוטוקול סגל אמר בשלב מסוים לקורבן האונס: "תדגימי לנו, תדגימי לנו". ואחר-כך, שאלה יותר פרטנית: "וירכיים מלפנים כשהגוף שלך בין הרגליים שלו?", והשופט יורם נועם גם מבקש להבין: "שוקיים מאחור וירכיים לפנים". וכיו"ב.

המילה "אונס" אכן לא מוזכרת. המתלוננת הדגימה, לדברי גולדברג, "רק" כיצד התוקף "ישב עליה". כאילו שזה פחות משפיל מהדגמת אונס.

"הנה כי כן", כותב השופט גולדברג, "ההדגמה שהדגימה המתלוננת הייתה בשלב החקירה החוזרת ולא בחקירה הנגדית". ללמדך שההדגמה נעשתה לבקשת המתלוננת או הפרקליטה שלה.

למה זה משנה? - הבעיה אינה רק מי השפיל את המתלוננת, אלא גם מי אפשר זאת. לבית המשפט הסמכות והיכולת למנוע הדגמה פוגענית, לא משנה מי מבקש הזאת.

קטינה בין אריות

ולמנוע היה צריך. מכיוון שמדובר כאן בקטינה, כפי שמצוין בהחלטת גולדברג. היא עומדת בבית המשפט מוקפת באנשים נשואי פנים, עוטי גלימות שחורות, המשוחחים על המקרה שלה כאילו מדובר, למשל, בתאונת דרכים. בצורה יבשה, "עובדתית", מאוד לא רגישה לסיטואציה המאוד קשה.

האומנם לא פגיעה?

לחיזוק קביעתו כי "בהדגמה לא היה משום פגיעה בכבודה של המתלוננת", כותב גולדברג: "לא נשמעת בהקלטה התנגדות כלשהי מצד מי מהנוכחים, ובכללם עו"ד אייזנברג (ב"כ המתלוננת)". מאידך, לא נשמעה התנגדות גם של השופט צבי סגל או של חבריו להרכב. וזה הקול שהיה צריך להישמע.

ומשלא נשמע, אפשר היה לראות בכך היתר לביצוע ההדגמה. ובוודאי אין ספק שהדגמה כזאת, עם שאלות על ירכיים ורגליים, חייבת לגרום תחושת השפלה. והשופטים היו צריכים להיות ערים לכך.

בשורה התחתונה פסק גולדברג כי "בית המשפט הקפיד לשמור על כבודה של המתלוננת". האמנם?