לא הייתם צריכים: מה באמת עומד מאחורי מנהג המתנה?

האם מתנה מקורית עדיפה על מתנה יקרה? איך זה קשור לניסיון האנושי לשלוט באחר? והשאלה הגדולה מכולן: האם הכוונה היא באמת העיקר? ■ מגזין G בודק

פרולוג | בין היוונים ליהודים

אז מה באמת עומד מאחרוי מנהג המתנה? פרופ' אדמיאל קוסמן, משורר ומרצה למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדם, סבור כי עניין הנתינה, רצוי שידרוש מאיתנו מחשבה מעמיקה: "אין ספק שהנתינה הטכנית כשלעצמה אינה חשובה כלל, אלא הכוונה האמפטית העומדת מאחוריה. הניתוח המעמיק ביותר שהוצע לכך במקורות היהודיים בתקופה המודרנית הוא לדעתי זה שהציג מרטין בובר בספרו 'אני ואתה'. בובר אינו שם דגש רב על הנתינה החיצונית אלא על היכולת לחוש את האחר כ'אתה', על המאמץ שהאדם הבוגר משקיע לפנות את האגוצנטריות הטבועה בכל אחד מאיתנו הצדה, ולהיות בקשב עמוק לעולמו הפנימי של הזולת. הנתינה היא, אם כן, רק התוצאה של קשב עמוק זה. במצבים נדירים כאלה של התמסרות לאחר - הזולת חדל להיות אובייקט לניצול עבורנו, והלב נפתח אליו".

- אבל הרי נהוג לומר "שונא מתנות יחיה".

"הרעיון שעומד מאחורי אמרה זאת הוא שקבלת המתנה יכולה להשחית את האדם, אם אינו אדם חזק החותר כל הזמן להיות במצב נקי מול הזולת. החזרה למצב הילדותי, שבו אנחנו רואים את הכול סביבנו כחפצים לשימושנו, היא פיתוי שמתמכרים אליו מהר מאוד כשניתן בידינו לפתע כוח ואנשים רוצים להחניף לנו. אבל יש לשים לב שאין זה כלל ברזל: לעתים קבלת המתנה שהאחר מביא לי - כאשר הוא עושה זאת לא כדי לשחד אותי אלא כדי לבטא הכרת תודה - היא בעצם נתינה ולא קבלה. אם אני מקבל את המתנה מתוך התחשבות בו וכדי לשמח אותו, הרי אז הלקיחה הופכת בוודאי לנתינה גמורה".

- האם רואים התפתחות או שינוי ביחס למתנות לאורך השנים ביהדות?

"באופן עקרוני אינני חושב שמשהו השתנה לרעה דווקא. בני אדם היו תמיד ילדותיים ואגוצנטריים - והנתינה שלהם בחברה הדתית בעבר לא נבעה לרוב מפתיחת הלב לזולת, אלא מחשש שהאל יעניש אותם והם יאבדו את ממונם הרב, כפי שטוענים המקורות היהודיים (וכן שאר הדתות). להפך, אולי בגלל העובדה שכיום נחלש הפחד מפני האלוהים הממהר להעניש, דווקא עכשיו אפשר לומר שמי שאכן כן עושה זאת - לא עושה זאת מיראת העונש הדמיונית אלא שנתינתו נובעת מחופש פנימי, הקרוב יותר ל'אתה' שעליו מדבר בובר".

פסיכולוגיה | משחקי שליטה

לא זאת בלבד שנתינת מתנות היא עניין שרחוק מהתדמית הרומנטית והרגישה שדבקה בה, גם קבלתן כרוכה במלאכותיות ניכרת: פרופ' דיוויד ווטן מאוניברסיטת מישיגן ופרופ' סטייסי ווד מאוניברסיטת צפון קרוליינה ערכו ב-2004 מחקר תחת השם "באור הזרקורים: הדרמה שבקבלת מתנות". מהמחקר הזה מתברר שבכל אחד מאיתנו מתחבא שחקן דרמטי, שלא לומר מלודרמטי, המשייף את יכולותיו התיאטרליות בכל פעם שהוא נתקל במתנה. מדובר בתיאטרונטו בארבעה שלבים: שלב הצגת המתנה, שלב החשיפה, שלב התגובה ושלב הסיום.

בשלב הצגת המתנה המקבל צריך להפגין התרגשות וסקרנות, בשלב החשיפה הוא צריך להתייחס באופן רגשי לתוכנה, ובשלב התגובה - להפגין שמחה בנוגע אליה. השלבים הללו הם בלתי מילוליים בעיקרם, והתגובות של מקבל המתנה צריכות להתבסס על מבעים גופניים, בעיקר הבעות פנים. בשלב הסופי המקבל מביע את הערכתו בכל הנוגע למתנה, לכוונותיו של נותן המתנה ולמערכת היחסים ביניהם. כל סטייה מהצפוי תגרום לנותן להסיק כי כשל בבחירתו. אם מקבל המתנה מקיים את כל השלבים כהלכתם, נותן המתנה מפרש את התהליך כולו, ואת המתנה בפרט, כמוצלחים.

האיזון העדין הזה שבין אושרו של הנותן לסיפוקו של המקבל היה נושא למחקר משותף, שהתבצע ב-2008 בבית הספר למינהל עסקים בהרווארד ובאוניברסיטת בריטיש קולומביה, ופורסם בכתב העת המדעי Science: משתתפי המחקר קיבלו בכל בוקר, באופן רנדומלי, מעטפה שהכילה 5 דולר או 20 דולר, וכן הוראה להשתמש בכסף עד הערב, בין אם עבור עצמם ובין אם עבור אחרים. בכל ערב התבקשו הנבדקים לתאר את מידת האושר שלהם, והתוצאות היו מובהקות: הנבדקים שהשקיעו את כספם באחרים דיווחו באותו יום על רמת אושר גבוהה יותר מאשר אלה שהתענגו עליו בעצמם.

במחקרם של פרנסיס פלין וגבריאל אדמס, "כסף לא יכול לקנות אהבה", שפורסם בשנת 2009 בכתב העת Journal of Experimental Social Psychology, נטען כי קיים חוסר תיאום מהותי בין הנותן למקבל: נותני מתנות סבורים כי יש קשר ישר בין הערך הכספי של המתנה והערכת המקבל, ומניחים כי ככל שהמתנה תהיה יקרה יותר, כך יגדלו רגשותיו החיוביים של מקבל המתנה כלפיה, ולכן גם כלפיהם; לכן הם נוטים להשקיע סכומים גדולים כדי לייצר "סיגנל חזק" בקרב נמעני המתנה. לעומת זאת, מקבלי המתנה לא נוטים לבסס את רגשות ההערכה שלהם בהתאם לשווי המתנה המוערך.

סוציולוגיה | הסדר כובל

גם כשעוברים מהפרט אל החברה בפוליטיקה של המתנה, הייאוש לא ממש נעשה יותר נוח. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה סבר כי אף על פי שנתינת המתנות מתייחסת לעצמה כדבק שמחזיק את החברה האנושית, היא מתעלמת מהטבע האמיתי והאגרסיבי שלה. האמת המרה, טען בורדייה, היא שעד כמה שאנו נהנים מקבלת מתנה ביום ההולדת שלנו, שאלה אחת מנקרת ללא הרף במעמקי המוח שלנו: האם זכרנו אנחנו לקנות מתנה למי שהעניק לנו אחת כרגע? אלא שאנחנו נוטים להתעלם ממרכיב הכפייה החברתית בזכות הזמן שחולף בין נתינת המתנה לבין אותו רגע שבו נצטרך להעניק מתנה בחזרה לנותן.

הסוציולוג הצרפתי מרסל מוס, שחיבורו המונומנטלי "מסה על המתנה" נחשב לאבן דרך בתחום, סבור כי איננו מבינים את החשיבות העצומה של המתנה, בין אם מדובר במערכות יחסים שאנו מנהלים, ובין אם מדובר במתנות שניתנות לצרכים דתיים או פוליטיים.

לטענת מוס, מתנות אינן רק חפצים, והחשיבות שלהן אינה מסתכמת רק בערך הכספי שלהן. המתנות הן תזכורת מלאת עוצמה למי שנתן אותן, למחשבותיו, לערכיו ולציפיותיו. לא מפתיע, בהתחשב בכמות החפצים שאנחנו לא מוכנים להשליך רק כי מדובר במתנה נוסטלגית, שמייצגת בעינינו, בדרך זו או אחרת, את האדם שהעניק לנו אותה. במסה על המתנה טען מוס כי המתנה עומדת בבסיס החיים החברתיים, לא פחות, וכי גם אם נדמה שנתינת המתנה מתבצעת מתוך רצון חופשי, ללא מחויבות כלשהי כלפי המקבל, הרי מדובר במראית עין: המתנה לעולם אינה מנותקת מכבלים וממחויבות, היא מחברת בין הנותן והמקבל הרבה מעבר לאפיזודת הנתינה הקצרה.

"במסה על המתנה, טקסט מכונן בכלכלת החליפין, מוס בעצם שומט את הקרקע תחת התפיסה שמתנה היא עניין וולנטרי", אומר ד"ר ניר אביאלי מהחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. "למעשה קיימים שלושה כללים בנוגע למתנה: חובה לתת, חובה לקבל וחובה להחזיר".

על-פי מוס, מקבל המתנה אינו משתחרר מהמחויבות עד שהוא משיב לנותן במתנה משלו, מה שהופך את הנותן הראשוני למקבל, וממשיך את שרשרת המחויבות הבלתי פוסקת. "הסירוב לתת, התרשלות באי-הזמנה, וכן הסירוב לקחת, מקבילים להכרזת מלחמה", הוא כותב. "פירוש הדבר סירוב לכריתת ברית ולהסכמה".

מחזור המתנות, על-פי מוס, הוא ריקוד חברתי מורכב: האם הנמען אכן יסכים לקבל את המתנה? האם מקבל המתנה אכן ישיב במתנה משלו? האם היא תהיה גדולה מספיק כדי לא להלעיג את הנותן ולא קטנה מדי כדי לא להשפיל את המקבל? כמה זמן יעבור עד שהיא תעבור מיד ליד? האם תנועת המתנות תתרחש בהתאם לציפיית שני הצדדים?

"אנו נותנים מתנות בחתונות, בימי הולדת, וגם בחגים כמו ראש השנה ופסח, שבהם 'צריך להביא משהו', והמשהו הזה נושא עמו יותר מהערך הכספי שלו", מסביר אביאלי. "אנחנו מביאים משהו מעצמנו כשאנחנו נותנים מתנה, והחובה לקבל חשובה לא פחות. במחקר שערכתי בווייטנאם, בחנתי חתונות של אנשים שיצאו מאזורים עניים והתעשרו, וחזרו כדי לערוך את החתונה במקום שבו גדלו. בהזמנה נכתב 'נא לא להביא מתנות'. מה מרגיש מי שקיבל את ההזמנה? זה הרי בדיוק כמו לומר, 'אני עשיר, את ענייה, מה את כבר יכולה לתת לי'. זו אמירה מתנשאת באופן קיצוני".

כלכלה | סקרוג'נומיקס להמונים

אם קניית מתנות היא תענוג מפוקפק מבחינה אישית ואילוץ בלתי נמנע מבחינה חברתית, נקודת האור אמורה להיות האספקט הכלכלי. אבל לא אם מקשיבים לכלכלן פרופ' ג'ואל ולדפוגל, מחבר הספר "Scroogenomics: מדוע לא צריך לקנות מתנות בחגים" (סקרוג'נומיקס מגיע, כמובן, משמו של אבנעזר סקרוג', הקמצן מ"מזמור חג המולד" של דיקנס). ולדפוגל טוען שהתפיסה המקובלת, שלפיה מתנות מניעות את הכלכלה, היא שגויה ביסודה.

"הטענה הפיננסית בנוגע לנתינת מתנות היא פשוטה: הוצאת כספים טובה לכלכלה וכיוון שמתנות גוררות הוצאת כספים, הרי שמתנות טובות לכלכלה", מסביר ולדפוגל בראיון ל-G, "אולם הטיעון הזה מתעלם מכך שהצרכנים הם חלק מהכלכלה. כאשר צרכן מוציא 100 דולר עבור מתנה, הוא יוצר הכנסה של 100 דולר עבור המוכר, מה שמסתכם בתמ"ג. התיאוריות הכלכליות מסבירות לנו שכאשר אדם משלם 100 דולר עבור מוצר או שירות עבור עצמו, הוא עושה כן רק אם הוא צופה ליהנות מהרכישה באופן שווה ערך ל-100 דולר לפחות, כך שבאופן רגיל, הוצאת כספים יוצרת סיפוק לפחות בגובה הרכישה. אולם בכל הנוגע למתנות מדובר בדבר שונה לגמרי. אם אני לא יודע מה המקבל רוצה או צריך, אני יכול להוציא 100 דולר עבור רכישה של משהו שלא שווה עבורו דבר, כלומר בלי ליצור רווח עבור המקבל, כך שנתינת מתנות היא רעה לכלכלה במובן זה שהוצאת כספים זו לא מצליחה לייצר את מה שהקונה מצפה לו - סיפוק עבור מקבל המוצר".

- טוב, זה ודאי לא ירחיק את הקונים מהקניונים.

"נכון. בשלושת הדורות האחרונים, הכלכלה צמחה בארצות-הברית בשיעור רב יותר מאשר צמחו ההוצאות עבור מתנות לחג, כך שאנחנו הרבה יותר עשירים, אבל אנחנו לא מקצים משאבים בשיעור דומה לטובת הענקת מתנות. הדבר מצביע על כך שאנו תופסים את מתנות החג לא כמותרות, אלא כהכרח. אם נמשיך להתעשר, ואני צופה שכך יהיה, החלק של ההוצאות עבור מתנות ימשיך להצטמצם. אני מצפה שההוצאות עבור מתנות יגדלו, אבל לא במהירות שבה הכלכלה הכוללת תצמח".

ולדפוגל מציין כי לדעתו לא מדובר בהוצאת כספים, אלא בבזבוזם, כיוון שבמהלך העברת המוצר מידי הנותן לידי המקבל ערכו פוחת, וזאת בניגוד לתיאוריה של מוס, שטוען כי למתנה מתווסף ערך שנובע מעצם נתינתה. "אנשים מצמידים הערכה נמוכה לפריטים שאינם מתאימים להעדפות שלהם. בין היתר, מצאתי שמקבלי מתנות מצמידים את ההערכה הכספית הנמוכה ביותר למתנות שמתקבלות מסבים, מסבתות ומדודים. הדבר אינו נובע מהעובדה שמקבלי המתנות שונאים את המשפחות שלהם, או שנותני המתנות פשוט גרועים בבחירתן; אלא מכך שנותני המתנות האלה לא נמצאים בדרך כלל בקשר הדוק עם מקבלי המתנה. באופן זה, הם בוחרים מתנות שלא מתאימות לצורכי המקבל ולרצונותיו, דבר המוביל להערכת-חסר של המתנה".

"נכון שלמתנת כסף יש עדיין סטיגמה שלילית", מוסיף ולדפוגל, "אך מדובר במתנה מקובלת, לדוגמה, בין סב לנכד. לאחרונה רואים גם עלייה בנתינה לארגוני צדקה בשם מקבל המתנה. נתינת כסף כמתנה מתרחשת כיוון שהנותן מודע לכך שבחירה שגויה של מתנה תוביל לבזבוז. הצמיחה בפופולריות של תלושי השי מצביעה על כך שאנשים מנסים להימנע מחוסר היעילות של המתנה המסורתית. אגב, אני לא מצדד בנתינת כסף כמתנה. ילדים, למשל, נהנים מהמתנות שאותן הם מקבלים. הצעד הראשון בפתרון הבעיה הוא להכיר בקיומה. נתינת מתנות הפכה לשגרה, אנשים לא חושבים על השלכות של הקצאת המשאבים. אני לא מתנגד לקניית מתנות, רק לקנייה רשלנית".

הכתבה המלאה - במגזין G