נבחרת ישראל בכדורסל? עוד נתגעגע לבינוניות הזאת

אף שכלל לא התכוון לכך, הגדיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת החודש באופן מדויק את הלך הרוח סביב נבחרת ישראל בכדורסל לקראת אליפות אירופה הקרובה. זה קרה כשהגיב בדיון בכנסת לדבריו המתריסים של חבר הכנסת של בל"ד, ג'מאל זחלקה, שאמר: "היינו פה לפניכם ונהייה פה אחריכם". נתניהו ענה: "החלק הראשון לא נכון, החלק השני לא יהיה". מאז, הפך המשפט הסלוגני לקלאסיקה אינטרנטית והוליד עמוד פייסבוק משעשע עם תרחישים ומשפטים שעונים להגדרה של ראש הממשלה. רק שאף תרחיש לא קולע יותר מאשר הדינמיקה הקבועה סביב החבורה בכחול-לבן.

מדי שנתיים נברא מחדש עברה של אותה קבוצה שחרתה על דגלה את דגל הבינוניות, ושלא הגיעה להישג משמעותי מאז 1986, אז נטלה חלק באליפות העולם. בימים שלפני האליפות, הפרשנים מתרפקים על הימים שבהם הנבחרת היתה צבא קטן וחכם, שיחקה כדורסל אינטליגנטי ולא אנוכי בהתקפה ושמרה על כל המגרש בהגנה, תוך הפיכת חסרונותיו הקבועים של העם היהודי - היעדר סנטימטרים - ליתרון. בפועל, פרט לאפיזודה קצרה תחת אברהם חמו בשנות ה-70', ישראל היתה תמיד נבחרת ששיחקה כדורסל קונבנציונלי למדי, שחיפשה כל מתאזרח פנוי או יהודי-אמריקאי כדי להתחזק, ושהפגינה דרך קבע חוסר יציבות ולוזריות ברגעי מפתח, פרט לאליפות רחוקה אחת ב-1979. במקביל לבריאה מחדש של העבר, נולד מחדש גם העתיד: אף שישראל לא העפילה לרבע גמר היורובאסקט מאז 2003 ולא ניצחה בסיבוב הראשון של הטורניר מאז 2007 (אלא אם כן מישהו מתעקש לספור שני ניצחונות חסרי חשיבות ב-2011 שכבר לא קבעו דבר), נאחזים כולם בסיבות לאופטימיות: שני שחקנים ב-NBA (אחד מהם לא יגיע), היעדרות סיטונית של כוכבים בנבחרות הגדולות וסתם הדחקה של מצבו האמיתי של הענף. בשורה התחתונה: נבחרת עם עבר מפואר מקווה להישג מרשים. החלק הראשון לא נכון, החלק השני לא יהיה.

***

הנקודה המטרידה באמת באותו ריטואל היא האמונה שמשהו בסיסי ישתנה במצבה של הנבחרת או בגורלו של הכדורסל הישראלי בלי שנעשה כל מהלך מעשי כדי להשתפר. במשך כמעט 30 שנה הדריכו את נבחרת ישראל שלושה מאמנים, עם אפיזודה קצרצרה של מויש'לה ויינקרנץ בתווך: צביקה שרף, מולי קצורין ואריק שיבק. איש מבין השלושה לא נחשב בעת כהונתו למאמן הבכיר בארץ. בעת המינוי הם היו זמינים יותר, זולים יותר או מעוניינים יותר ממאמנים טובים מהם. פיני גרשון לא התקרב לנבחרת מאז שהיה עוזר המאמן של אריה מליניאק במוקדמות האולימפיות ב-1984, כהונתו של דייויד בלאט טורפדה עקב ביורוקרטיה קטנונית, וארז אדלשטיין נחשב ג'ינג'י מדי. מעצמות כדורסל כיוון וכטורקיה לא מתביישות להגיע לטורניר הקרוב עם מאמנים זרים, ספרד זכתה בתואר האחרון שלה עם מאמן איטלקי, אבל לישראלים הרי אין מה ללמוד על המשחק (או שהם סתם לא רוצים להשקיע כסף בפונקציה הזאת).

שיבק, המאמן הנוכחי, הוא דיפלומט מצטיין, שמעולם לא אמר דבר מעניין על נושא שנוי במחלוקת, שלא מרגיז איש, שלא הגיע להישג יוצא דופן בקריירה הארוכה שלו בישראל ושלמען ההגינות לקח אליפויות וגביעים בהולנד ובלגיה. הוא לא נחשב אף פעם מועמד למכבי ת"א וגם הפועל ירושלים דילגה עליו. יש נבחרות שיכולות להרשות לעצמן שלא להתייצב עם המאמן הטוב במדינה - וספרד הסופר-מוכשרת, שתתייצב לאליפות עם חואן אורנגה חסר הניסיון, היא דוגמה טובה. ישראל אינה נהנית מהפריבילגיה הזאת. היא זקוקה למאמן שימצא פתרונות טקטיים יעילים לחסרונות שלה בסנטימטרים, שיכריח את שחקניה לשמור ושיגער לעתים פומבית בכוכביה - ביותם הלפרין האנמי, בליאור אליהו השברירי, בעמרי כספי שלא מוכן למסור. תחת שיבק, ישראל משחקת את הכדורסל שכל קבוצות הליגה משחקות - פיק אנד רול ובידודים בהתקפה, וחילופים אוטומטיים ואזוריות בהגנה, כי למי יש כוח להזיז את הרגליים. במקום להעמיד שחקנים במקום, שיבק משבח אותם בתקשורת. אין כל סיבה לחשוב שהפתרונות הנדושים האלו יביאו לתוצאות שונות מאשר בטורנירים הקודמים.

***

עם זאת, גם המאמן המושלם לא יוכל לפתור את הבעיה המרכזית של הנבחרת: העומק. ישראל לא התאוששה באמת מפרישתו של מאיר טפירו. פשוט לא קם לה שחקן ברמתו, בינוני ככל שיהיה בקנה מידה אירופי. עידו קוז'יקרו ויניב גרין ממשיכים לאכלס את המדים הלאומיים אף שבגילם ובמצבם הגופני הם יכולים לספק בעיקר מרפקים ומלחמה, והפנים החדשות שמרעננות את הסגל הן של ניצן חנוכי בן ה-27 ואלכס צ'וברביץ' בן ה-28, שכנראה ינופה. אליהו, הלפרין וכספי, על כל מגבלותיהם, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם על המגרש, פשוט כי אין להם מחליפים. המגבלות המקצועיות בלטו במשחקי האימון: הגנה אישית חלשה וחדירה, התקפה שבלונית, תלות מוחלטת בריצה להתקפות מתפרצות. אין כל סיבה אובייקטיבית להאמין שהסגל הזה יבריק באליפות אירופה בסלובניה בשבוע הבא. אחרי שהיא תחזור מהאליפות, ינופפו המאמנים בהופעה הקבועה באליפות אירופה ובעליונות על הכדורגל, ההופעה האפרורית תטושטש, ותשומת הלב תעבור למכבי ת"א.

הבעיה היא שעוד נתגעגע לימים הבינוניים האלה. עוד שש או שמונה שנים, אחרי שכספי, אוחיון, אליהו והלפרין יפרשו, נתרפק על השנים שבהן שיחקנו בקביעות באליפות אירופה. כל הארבעה היו כוכבים בקנה מידה אירופי כשחקני נוער ועתודה. לאור כישלון הנבחרות הצעירות, רמת הכישרון של ישראל אז תספיק לדרג ב' ולא יותר. החלק הראשון נכון, החלק השני יהיה.