דמוקרטיה במיטבה

במקום לבקר את אובמה, כדאי שנלמד משהו מהדמוקרטיה הגדולה בעולם

החלטתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה לקבל את אישור הקונגרס לפני ביצוע תקיפה צבאית בסוריה, מעוררת את זעמם ואכזבתם של רבים בעולם ובישראל. אם האיש החזק בעולם איננו יכול להורות על פעולה צבאית שהוא מוסמך להוציא לדרך, בלא לקבל את אישור הסנאט ובית-הנבחרים, כנראה הוא איננו חזק כפי שנטען.

אלא שמארג היחסים בין נשיא ארה"ב, המשמש לפי החוקה האמריקאית לבדו כרשות המבצעת, לבין בתי-הקונגרס המהווים את הרשות המחוקקת, והביקורת על צעדו של אובמה, מעוררים שאלות המוכרות גם בישראל על היחסים בין הרשויות, בעיקר בנוגע לפיקוד על כוח צבאי והפעלתו.

בישראל, חוק יסוד: הצבא, שנחקק לפני קרוב ל-40 שנה, קובע כי צה"ל הוא צבאה של המדינה, כי "הצבא נתון למרות הממשלה", כי "השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון", וכי "הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא הרמטכ"ל".

בהיסטוריה הישראלית עלו פעמים רבות שאלות בנוגע למארג היחסים בין הצבא, הממשלה והכנסת. הכנסת איננה יכולה להיות מעורבת בכל החלטה מבצעית שהממשלה מקבלת ביחס לפעולה צבאית. לשם כך יש ממשלה, ויותר מכך יש קבינט ביטחוני, צוות מצומצם, מטבחון, ובסופו של דבר - פורום החלטות מצומצם במיוחד הכולל את ראש הממשלה ושר הביטחון.

אבל בניגוד לפרקטיקה המקובלת ולמה שנהוג לחשוב - לא כל תשובה היא נכונה. בשאלות של הפעלת כוח מתנגשים שני ערכים, שעל חשיבותו של כל אחד מהם אין עוררין. מצד אחד, עיקרון היעילות המבצעית, הטקטית, המודיעינית; ומצד שני, עקרונות של ביזור כוח, בקרה ופיקוח על הפעלתו ועל שמירת עקרונות דמוקרטיים של איזונים ובלמים.

לכן, דרושה מעורבות גדולה יותר של הכנסת, אם במליאתה ואם באמצעות ועדת החוץ והביטחון, בשאלות של פתיחה במלחמה; בעוד שבשאלות מיידיות יותר, כמו תגובה למתקפת-פתע, די בפקודות מבצעיות מטעם בכירי הממשלה בלבד.

בדוח הסופי שפרסמה ועדת וינוגרד בעקבות מלחמת לבנון השנייה, היא כתבה כי "בהחלטה על יציאה למלחמה, ובהחלטות הקריטיות במהלכה, התגלו שיבושים קשים בתפקוד, בהתנהלות ובתפיסת חלוקת העבודה בדרג המדיני, בדרג הצבאי וביחסים ביניהם. אלה סוגיות ידועות בעולם ובישראל לאורך זמן, אך במלחמת לבנון השנייה הן הוחמרו, בשל חוסר הניסיון והידע הצבאי של צמרת הדרג המדיני, ובשל תהליכי עומק מדיניים, חברתיים וצבאיים".

איש לא נפל מהכיסא בעקבות ממצאים אלה. תקלות הנוגעות ליחסיהם של הדרג המדיני והצבאי הן מציאות מוכרת במשטר הישראלי.

ללמוד מהאמריקנים

כל זאת עוד לפני שאירעה ההתנגשות הראשונה בין שר הביטחון שבא אחרי אותה מלחמה, אהוד ברק, לרמטכ"ל שבא אחריה, רב-אלוף גבי אשכנזי. קורותיהם של השניים מפורטים, באופן חלקי כנראה, בדוח מבקר המדינה בפרשת הרפז.

וכך כתב המבקר יוסף שפירא: "מערכת היחסים בין בעלי תפקידים מרכזיים בלשכת השר ברק ובלשכת הרמטכ"ל אשכנזי הייתה גרועה ביותר. מערכות יחסים אלה הגבירו והעצימו את המתחים והחשדנות בין הלשכות, הושפעו מהן, והקשו על שיפור היחסים ביניהן. מערכת היחסים בין עוזריהם הקרובים של ברק ושל אשכנזי שיקפה במידה רבה את האווירה הקשה עד כדי 'אווירת מלחמה', שבה התנהלו היחסים בין ברק לרמטכ"ל אשכנזי".

יתר הדברים יסופרו בדברי הימים ובממצאי חקירת המשטרה המתנהלת בימים אלה.

כך שכאשר נשיא ארה"ב, אובמה, מבקש את אישורו של הקונגרס לפעולת תקיפה בסוריה, אף שאין לו חובה חוקתית לקבל אישור כזה, אין זה הדבר הגרוע בעולם. בארה"ב אין נשמעות טענות על אי-ציות של הצבא, אף לא במשתמע, להוראות הדרג המדיני, כלומר לנשיא. משכך, פנויה המעצמה הגדולה בתבל לברר שאלות של יחסי-הגומלין הראויים בין הרשויות המבצעת והמחוקקת בנוגע לתקיפה מלחמתית במדינה שלישית בתוך עשור, אחרי המלחמות בעיראק ובאפגניסטן.

ראוי שהדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון תלמד מהמודל הדמוקרטי שמציגה ארה"ב בנושא זה, במקום למתוח ביקורת מצד פרשני-כורסה למיניהם על איטיות, רפיסות או הססנות של אובמה בהפעלת הכוח הצבאי האדיר בתבל.