בועה: המספרים מסמנים הקללות הכלכליות של השנים הבאות

הנה 6 מספרים המייצגים יותר מכול לא רק את תשע"ג אלא גם את השנה שלפניה וזו שלפני לפניה, והם ישקפו בהחלט גם את התופעות הבולטות של תשע"ד ושל השנה שלאחריה וזו שאחרי אחריה ■ טור חג / אלי ציפורי

בסיום שנה, עברית או לועזית, יש לנו בתקשורת הרגל קבוע וטבעי: אנחנו מסכמים את השנה שחלפה ומנסים לנחש את הצפוי לקרות בשנה החדשה. אין לסיכומים הללו, כמובן, כל משמעות דווקא בתאריך המסוים מאוד שבו מסתיימת השנה, כי תופעות, מגמות ותהליכים, בין אם כלכליים ובין אם פוליטיים, נמתחים על פני תקופה ארוכה. לכן החלטנו השנה לבחור 6 מספרים המייצגים יותר מכול לא רק את תשע"ג אלא גם את השנה שלפניה וזו שלפני לפניה, והם ישקפו בהחלט גם את התופעות הבולטות של תשע"ד ושל השנה שלאחריה וזו שאחרי אחריה.

0.75%

זו הריבית (הצמודה) שתשלם קבוצת עזריאלי על הלוואה בהיקף של 250 מיליון שקל שלקחה מגוף מוסדי רק לפני כשבועיים. וזה לא הכול: קבוצת עזריאלי נטלה הלוואה נוספת, גבוהה יותר, כ-710 מיליון שקל, אף היא מגוף מוסדי, בריבית טיפ-טיפה גבוהה יותר, 1.16% צמודה למדד. וכל החבילה הנאה הזאת, כמעט מיליארד שקל, מימנה מחדש (כלומר, מחליפים הלוואה יקרה בהלוואה זולה) הלוואות ישנות של כ-900 מיליון שקל שנשאו ריבית של 6%.

בליל המספרים הזה בעצם משקף את הסיפור הגדול של השנים האחרונות ושל השנים הקרובות, כי הסיפור הכי גדול של השווקים הפיננסיים בכל העולם (ובעצם, גם של השווקים הריאליים שניזונים מהשווקים הפיננסיים ודי תלויים בהם) מאז המשבר הפיננסי הוא הריבית האפסית שמשלמים תאגידים ואנשים פרטיים על ההלוואות שהם לוקחים, או במונח הפופולרי יותר - "הכסף הזול", או במילים עוד יותר פופולריות - חבר'ה, החברות ומשקי הבית חזרו להתמנף.

וכמובן, כולם צריכים להכיר תודה מעומק לבם לבנקים המרכזיים, ובראשם הפדרל ריזרב של בן ברננקי, שכבר תקופה ארוכה שומרים על מדיניות מוניטרית מאוד-מאוד ממריצה, שזה אומר ריבית מאוד-מאוד אפסית, בתקווה שהיא תמריץ מאוד-מאוד את הכלכלה הריאלית ותשפר מאוד-מאוד את מצב התעסוקה (מה שאכן קרה, באופן מסוים). ואכן, חברות מגייסות בריביות נמוכות ומגוחכות ו"מבזבזות" את הכסף על השקעות, שחלקן מבורכות וחלקן מקוללות.

אבל אין ארוחות חינם, וכמו כל עידן של כסף זול, וזה אחד העידנים הארוכים יותר בהיסטוריה, הוא מחולל תופעות לוואי. למשל, התמכרות מסוכנת. כסף זול הוא כמו סם. הוא ממכר וקשה להיגמל ממנו, וכשמנסים או מתחילים להיגמל - זה עלול להיות כואב מאוד. תופעת לוואי נוספת: עיוות במחירי הנכסים - ממניות, דרך נדל"ן ועד איגרות חוב קונצרניות ואיגרות חוב של מדינות המשקפות כעת תשואות נמוכות מאוד בתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסיכונים.

בצורה די גסה ודי פשטנית אפשר לומר שכסף זול דוחף חברות לקחת הלוואות, דוחף את המשקיעים לקנות את המניות של אותן חברות ואת איגרות החוב שלהן, וגם דוחף משקיעים ואחרים לרכוש נכסים כמו נדל"ן וכדומה. זה מה שקורה בעולם המימוני-הפיננסי-השוק הוני. במקביל, בעולם המוכר יותר לרבים מהקוראים (הכלכלה הריאלית), זה של רווחי התאגידים, התעסוקה והשכר של העובדים - התאגידים אמנם מציגים רווחיות משופרת, אבל חלקה נובע מחיסכון בעלויות מימון, חלקה נובע ממאמץ עילאי להתייעל (שזה אומר מאמץ עילאי לשלם כמה שפחות לעובדים ולפטר כמה שיותר, כי שוקי העבודה הפכו מאוד "גמישים") וחלקה נובע גם מהתאוששות שוקי היעד של כל תאגיד.

ככל שחולף הזמן וככל שעידן הכסף הזול מתארך והולך, נוצר איזשהו פער בין הכלכלה הפיננסית לכלכלה הריאלית. השיפור ברווחים לא בדיוק מצדיק את העליות במניות, והתשואות הנמוכות באיגרות החוב לא בדיוק מגלמות את הסיכון הכרוך בהן. לפער הזה קוראים "בועה", וכשהזמן זוחל לו עם הריביות האפסיות, גם הבועה מתנפחת לה. ככל שהפער מתרחב, כך הכאב יהיה גדול יותר בסופה של הבועה. מתי זה יקרה? מי יודע. הנבואה הרי ניתנה לשוטים ורק אלוהי השווקים יודע מה יקרה. הריבית האפסית תהיה איתנו עוד שנה אחת לפחות, הבטיח ברננקי, אבל כבר ראינו איך השווקים הגיבו לאפשרות, רק לאפשרות, לרמז, רק לרמז הקל ביותר, שברננקי יצמצם את ההקלה הכמותית (וימשיך לשמור על ריבית אפסית!). הם הגיבו בזעם קל. זו דרכם של השווקים: כשהם זועמים, לאיש לא כדאי להיות בסביבה.

11%, או 12% או 13% או 14% ואף יותר

אלה הריביות שגובות חברות כרטיסי האשראי הישראליות מלקוחותיהן, שהתכבדו ולקחו מהן הלוואות. לקחנו בכוונה את נקודות הקיצון, אף שלחברות כרטיסי האשראי יש פעילות יחסית זניחה באשראי, כדי להמחיש את לב הבעיה בעולם הפיננסי כולו, והוא - המרווח הפיננסי. הגדולים, כמו עזריאלי, משלמים ריבית רצפתית, גם אם צמודה. לקטנים, לחלשלושים, קורעים את הצורה בריביות, או כפי שכתב לנו קורא אחד: הם לא מבינים מה זה מחיר הכסף או שמטעים אותם לחשוב שהריבית משקפת סיכון וכדומה, בעוד שבפועל הם משלמים ריביות נשך כי זו השיטה ואין להם ממש ברירה או מספיק כוח כדי לשנות את השיטה.

האם נסחפנו בפופוליזם? קצת, זה באופנה. לקוחות גדולים מקבלים תמיד תנאים טובים יותר (הן באשראי והן בפיקדונות), והסיכון של קבוצת עזריאלי, אפשר להניח, נמוך יותר מהסיכון של פלוני אלמוני שלוקח הלוואה בחברת כרטיסי אשראי. אבל רגע, רגע, זה לא רק פופוליזם: תאגיד גדול אינו אומר בהכרח פחות סיכון. נהפוך הוא, דווקא במגזר של משקי בית, המתאפיין בפיזור ובמיליוני לקוחות, הסיכון באשראי נמוך יחסית, עם בטוחות די מוצקות. דווקא אצל הגדולים יש ריכוז יותר מדי גדול של אשראי בהרבה יותר סיכון, עם בטוחות שתלויות בשווקים ולעתים אינן שוות דבר (והסיכון אכן התממש, הן במערכת הבנקאית והן במערכת המוסדית)

לכן הבעיה היא בפער העצום בין מה שקבוצת עזריאלי משלמת לגוף המוסדי (אנחנו) לבין מה שאנחנו משלמים לחברות כרטיסי האשראי או לבנקים. בפער הזה צריך לטפל, אבל בפער הזה מתעקשים לא לטפל כבר דורות. במקום זה מתעקשים לארגן פסטיבלים שלמים משכר הבנקאים, וכל אחד מחכה לתורו לקצור מהם את תהילת העולם שלו - מיאיר לפיד, דרך דודו זקן ועד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. כל הכבוד! הצלחנו להוריד מיליון או שניים משכר הבנקאים (חשוב-חשוב, רק למען הנראות), אבל להוריד 1% או 2% במרווח הפיננסי, שכמעט איש אינו מתעמק בו ושווה מיליארדים לפחות מדי שנה (כן, מיליארדים)? בזה לא נוגעים.

40 מיליארד שקל נטו (הפקדות בניכוי תשלומים)

זה הסכום שזורם מדי שנה לגופי החיסכון השונים באמצעות ביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות וקופות גמל. זה הכסף הגדול, זה "כספם של אחרים", זה הכסף שקורץ למנהלי הגופים המוסדיים, זה הכסף שחותכים עליו דמי ניהול, זה הכסף שכל עשירית האחוז ממנו שווה הרבה מאוד וזו המערכת הפיננסית הכי משמעותית בישראל, שהולכת וגדלה בקצב אדיר, בלי פיקוח ובקרה ראויים, בחסות ועדת בכר הכושלת. מעל הכסף הזה חגה כאמור להקה שלמה של ספסרי כסף, שמזילה ריר מהמחשבה על גזירת קופונים.

0 שקלים

זה פחות או יותר, גם אם בהגזמה קלה, הכסף שמושקע מהסכום הקודם בתחום ההיי-טק. מדהים, לא? כיצד קרה שהמוסדיים בישראל מתעקשים לא להשקיע בתעשייה הכי מוצלחת בישראל? כיצד קרה שדווקא הגופים המוסדיים מקליפורניה ומניו יורק גורפים רווחים יפים (וגם כישלונות, למען ההוגנות) ורק בישראל מעדיפים אדמות ברוסיה, ברומניה או בלאס וגאס, או לחלופין הלוואת ענק לגוף כמו עזריאלי? אז המוסדיים אומרים לנו שאין להם המומחיות והם לא רוצים להיתלות בכיכר העיר על כישלונות שמן הסתם יגיעו כשמשקיעים בתעשייה עתירת סיכון. בולשיט, זה פשוט ראש נצנץ. מתברר שיש להם מומחיות לדברים אחרים לגמרי - סורו למספר הבא.

5 מיליון שקל לפחות

זו עלות השכר של חגי בדש, מנכ"ל פסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל. איך אנחנו יודעים? לא בזכות בדש או פסגות שהתנדבו לספק לנו מידע על התלוש שלו, אלא בזכות כתבת "גלובס", ליטל איסטמטי, שחשפה את שכרו (דרך חברת ארנק, איך לא, כדי לחסוך במס).

וזה באמת די מדהים: אחד המוסדות הפיננסיים החזקים והמשמעותיים בישראל אינו שקוף כלל ומתחבא מאחורי פרטיותו. גוף ענק, המנהל כ-175 מיליארד שקל מכספי ציבור, לא שקוף לאותו ציבור. גוף המטיף באמנה שלו, במילים גבוהות, למעורבות מוסדות ומסביר שהוא מחויב "להוגנות ולשקיפות" כלפי לקוחותיו ושהוא שואף להיות כלי מרכזי בהשפעה על תגמול נושאי משרה בחברות שפסגות משקיעה בהן - גוף כזה לא מסוגל לראות את הדבשת של עצמו. הרי כל בנק פרטי, חברת ביטוח פרטית, חייבים בפרסום דוחות מלאים, אז איך קרה שגוף משמעותי יותר מחברת הביטוח אליהו, למשל, נותר עלום?

דורית סלינגר, המפקחת החדשה של שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, תצטרך להפסיק את האבסורד הזה ולאלץ את פסגות, אפילו ברגולציה כזאת או אחרת, לחשוף את מספריה. או אז יגלו כולם את מה שברנז'ת שוק ההון יודעת זה מכבר, יגלו את חינגת השכר בפסגות ובכל הגופים המוסדיים אחרים בעקבות אותה ועדת בכר. יגלו שפסגות שילמה מאות מיליוני שקלים לשדרת הניהול הבכירה שלה בשנים האחרונות. עשרות מיליונים לרועי ורמוס, כמה מיליונים טובים לרונן טוב על כהונה קצרצרה (טוב אכן גילה התנהגות טובה מאוד בצאתו לחופשי מפסגות והתקשה להוציא מאז הגה על תקופתו הלא נעימה שם), עשרות מיליונים שכבר צבר חגי בדש ועשרות מיליונים נוספים לקבוצה מצומצמת של מאושרים בהנהלת החברה.

זה גם לא מפליא שרועי ורמוס ושלומי ברכה, עוד אקס פסגות מהשבוע, החליטו להקים קרן גידור או קרן כלשהי אחרת, בדיוק כמו הקולגות שלהם ויקטור שמריך ועידו נויברגר, שעשו קופה של עשרות מיליוני שקלים לפחות כל אחד בחברת הברוקרים דש והחליטו להקים בוטיק השקעות בשם "טופ ווליו" (ומי השקיע במיזם הפרטי החדש של השניים? כמובן, דש, עם 15 מיליון שקל! אכן, "טופ ווליו", בעיקר טופ ווליו לשמריך ולנויברגר).

כולם יודעים היטב באיזה צד מרוחה החמאה, הם מכירים היטב את המספרים שנכנסים מדי שנה לגופים המוסדיים, הם מכירים היטב גם את כל האנשים שיושבים שם והם גם לבטח יודעים שקרן יכולה לספק להם קופון קבוע, 2% לפחות מדי שנה מסכום הקרן, בלי שום קשר לביצועים. אל תתפלאו אם בין המשקיעים שלהם יהיו גם... הגופים המוסדיים. כן, כן, כדי להשקיע בקרן גידור הם פתאום סופר-מומחים.

50%-70%

זה מה שהמדינה מכניסה לכיסה מכל דירה חדשה בישראל. זה מתחיל בעלות הקרקע (רק זו עשויה להגיע ל-50% מערך הדירה) וממשיך בהיטלי השבחה, בהיטלי פיתוח, במסי רכישה ובמע"מ.

מדינת ישראל ומדינת העיריות המסונפת לה הן בפועל טייקון הנדל"ן הכי גדול בישראל והכי רווחי במדינה. נראה לכם שטייקון הנדל"ן, עם כל הכוח העצום הזה, יפעל נגד עצמו בשנה הבאה? דבר אחד בטוח: הוא יהיה פעיל מאוד באספקת כותרות, בכתיבת תוכניות, בבניית תדמיות ובמאבקי אגו אינסופיים בין ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד השיכון, ראשי העיריות, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל, אגף התקציבים באוצר (שזה לא בהכרח משרד האוצר). הם ימשיכו לריב, עד שאלוהי השווקים מהסעיף הראשון ואלוהי הריבית יעשו בשבילם את העבודה.

אז הנה, בכמה מספרים דילגנו מהשנה היוצאת לשנה החדשה, דילגנו בין בועות הנדל"ן, המניות, האג"ח, המרווח הפיננסי וגם בועת הצביעות של האנשים שמנהלים את כספנו. האם תשע"ד או השנה שתבוא אחריה יפוצצו אחת מהבועות או מה שהיה הוא שיהיה? בין ארוחת חג אחת לאחרת, אתם מוזמנים לשתף אותנו במחשבותיכם על פיצוצי הבועות לקראת השנה הבאה.

עד אז, כל אחד בדרכו, תיהנו מהחג ותיהנו מהבועות, כל עוד הן קיימות.

eli@globes.co.il