"השאננות שהייתה פה ערב מלחמת יום כיפור קיימת גם היום"

העיתונאי יגאל מוסקו יצר חלק מפרויקט מיוחד לציון 40 שנה למלחמת יום כיפור ■ לגבי העיסוק המוגבר במלחמת יום כיפור בתקשורת הוא מסביר: "יצא שמי שעורך את כלי התקשורת הם בוגרי יום כיפור, אז הם עסוקים במלחמה שלהם"

יש מעט מאוד רגעים מצמררים בסרט "מלחמה במצלמה ביתית - 40 שנים למערכת יום הכיפורים" שישודר הערב (ב') בערוץ 2 (קשת). מדובר בסרט המורכב מ-4 כתבות דוקומנטריות של כתבי חדשות 2, המבוססות על תיעוד - מצולם או מוקלט - של חיילים שלחמו בשטח במלחמה ההיא של 73'. לרוב, התחושה בסרט היא כמעט פסטורלית, של "גבעת חלפון" כמעט. אך רגע אחד, בחלק אותו ביים יגאל מוסקו, ממש משתק.

בקטע, המתבסס על הקלטות של החייל אבי יפה, מובא קולו של מקס ממן, הקשר של מעוז "חיזיון" זועק לגיבוי של הכוחות ואלה לא מגיעים. את הקטע בו הוא אומר בקשר, רגע לפני נפילתו, למי שלא באו: "בגדתם בנו, שאלוהים ישלם לכם", יפה לא הקליט, והוא מספר על כך למצלמה של מוסקו. "הוא הבין לאן זה הולך, והוא הוריד את הווליום, שמע את זה רק באוזניות והפסיק להקליט. אז הרגעים האחרונים שהוא צועק 'בגדתם בנו' לא הוקלטו. אנחנו יודעים את זה רק מפיו של אבי יפה", מספר מוסקו.

זה רגע מכונן בסרט. כלומר, תחושת הבגידה של המדינה בלוחמים ובציבור, מוכרת, אבל לא הכרנו אותה ברמה כה מוחשית ובוטה בשדה הקרב עצמו.

"חשבתי על כך לא מעט. אלמנתו של מקס ממן מספרת שאריק שרון דיבר אתה אולי שנה אחרי המלחמה, שרון סיפר למשפחה שאפשר היה להציל אותם, ואני מפקפק בזה, זו אמירה שקל להגיד אותה, אבל איך אפשר היה להציל אותם? הבגידה הייתה בעצם התפיסה הזו של קו ברלב. התפיסה הזו כשלה. ברגע שבעצם קיבלו את התפיסה הזו, גורלם של חיילים כמו מקס ממן הוכרע. עד כמה שזה נוראי, אי-אפשר היה לחלץ אותם".

מוסקו, איש "אולפן שישי", נחשב לאחד המתעדים המובילים בישראל היום, למרות שהוא עושה זאת בעיקר במגבלות הטלוויזיוניות. יחד עם רוני דניאל, ציון נאנוס ועודד בן-עמי, הוא לקח על עצמו לעשות את הפרויקט הזה.

"מחפשים רבדים אחרים"

נדמה שאחרי הארכיונים גם האנשים שלחמו אז, נפתחים אחרי 40 שנה. "חלק מההקלטות של יפה פורסמו כבר בעבר, אבל זו פעם ראשונה שלקחנו ועשינו את הסיפור השלם של הדבר הזה, ולא רק איזו הקלטה של אריק שרון בקשר. מה שהכי מרתק זה היצירה של שוברט, באמצע המלחמה ברקע והאנשים ששרים שם במעוז וכותבים מכתבים. אלה רגעים קטנים, מסוג החומרים ששנה אחרי מלחמת יום כיפור לא עניינו אף אחד. שנה אחרי המלחמה זה עדיין סיפור גדול מדי מכדי להתעסק בו, כי כולם עוסקים בהפקת הלקחים, ובאבל הגדול".

- אבל העניין לא צץ גם 10 שנים אחר כך ולא 20. אתה סבור שאולי הגענו לשלב בבשלות שלנו כחברה שאנחנו יכולים להתייחס היום אחרת לדברים?

"לא חושב שכחברה, אבל אולי קרה משהו ברמה של המתעדים, של מספרי הסיפורים. אנחנו מחפשים רבדים אחרים. אבל גם היום יש את הראיונות הלגיטימיים והעניינים, עם הגנרלים והסיפורים הגדולים של המלחמה. ויש גם את הסיפורים האנושיים והקטנים יותר.

"אני מצטער שאני, לפני 20 שנה לא התעסקתי ביותר במלחמת השחרור. היום כבר אין כל-כך את מי לדובב, ומן הסתם גם לא היו להם הקלטות וסרטים. אבל זו הייתה מלחמה הרבה יותר קשה, אחוז מהאוכלוסייה נמחק אז, והם היו דור אחר שגם לא דיבר. איכשהו יצא שמי שעורך את כלי התקשורת הם בוגרי יום כיפור, אז הם עסוקים במלחמה שלהם".

- זו הסיבה לדעתך בתיעוד ההולך והגובר של המלחמה ההיא?

"אחרת קשה להסביר את העניין הרב, שנה אחרי שנה, את העיסוק הזה רק ביום כיפור. כלומר, ברור שזו טראומה גדולה, אבל כשאתה בודק מלחמה מול מלחמה, אני חושב שמלחמת השחרור לא קיבלה את הכבוד המגיע לה".

- לעומת זאת, לפני כמה שנים, היה גל של עיסוק, גם בקולנוע העלילתי במלחמת לבנון.

"נכון, היה גל מאוד מעניין של זה. לפעמים הסיבוב הזה לוקח שנים - בוגרי המלחמה משתחררים מהצבא, עושים את הסיבוב שלהם בעולם ובחיים, מביאים ילדים ורק אז הולכים להתעסק עם הפצע".

- דור יום הכיפורים הוא דור שמדבר?

"זה ממש לא תש"ח. הם מדברים והם דיברו מיד אחרי המלחמה, הם הקימו את תנועת המחאה. הם לא מפסיקים לכתוב, לספר. זה בדיוק המפנה של יום כיפור, גם במובן של לבוא ולהכריז, אנחנו לא סומכים יותר בעיניים עצומות על ההנהגה וגם במובן של לבוא ולהצהיר, 'אנחנו כבר לא כאלה גיבורים שאי אפשר לדבר על זה'".

- היעדר הגבורה הוא באמת מוטיב ובכלל בהרבה סרטים דוקומנטריים על התקופה. התחושה הכללית בסרט הזה, היא דווקא של אנשים שנקלעו בעל כורחם למצבים הירואיים. ואפילו יש המון ייאוש.

"זה מעניין מה שאתה אומר. אני דווקא לא מצאתי ייאוש. מצאתי דווקא את הניצחון, סליחה על המילים הגדולות, של הרוח האנושית, זה שהם שרים בתעלות כשהמצרים כבר עברו אותם מזמן, וחילצו את עצמם".

- באחת הכתבות שמרכיבות את הסרט, מביא ציון נאנוס את סיפורו של איש דובר צה"ל שמצליח לבדו לשבות 6 חיילים סוריים. הוא בעצמו מתאר כיצד הגורל הוא שעשה את העבודה ולא הוא עצמו.

"לפני הרבה שנים, כשהייתי כתב במקומון, עשיתי כתבה על ה-5 שקיבלו את העיטור הכי גבוה, גיבור ישראל. אחד נתן יד במלחמה, בחזית המצרית, אחר נתן את חייו. היה את צביקה מ'כוח צביקה', היה את אסא קדמוני, שניהל איזה קרב הירואי, התאבדותי ושרד. הוא התרסק אחרי זה. שנים אחרי המלחמה, הוא הצטרף לתנועת המחאה, והוא החזיר את עיטור הגבורה שלו.

"והיה את יובל נריה, שראיתי וידיאו בו הוא מקבל את עיטור הגבורה ואתה רואה בעיניים שלו שהוא לא שלם עם זה. הרבה מהגיבורים חיים עם רגשי אשם על ששרדו. הם לא מרגישים כאלה גיבורים. אנחנו עובדים עם מה שיש, והתהליך עם השנים הוא שבהתחלה אתה מתעסק בטראומה, ובגיבורים, ואחרי 40 שנה נשארים הסיפורים הקטנים לספר".

- אני מתאר לעצמי שבמדינות ערב מציינים 40 שנה למלחמה הזאת, ואני מתאר לעצמי ששם העשייה הדוקומנטרית שונה לגמרי. האם יש לך תחושת אחריות לאומית כשאתה מתעד את המלחמה הזו?

"לא ניגשתי לחומר בתחושת שליחות, מה גם שכבר 40 שנה אנחנו עוסקים במחדל ובהפתעה וביהירות. אני לא פוסל את זה שבשנה הבאה, אעשה סרט דווקא על הניצחון וההכרעה, למרות ההפתעה. זה באמת סרט קטן עם סיפורים קטנים. מה עכשיו, עוד פעם להתחשבן עם אלי זעירא, עם גולדה, עם דדו, עם דיין שהוא כבר לא בחיים? זאת חוכמה מאוד קטנה, אני חושב שהלקח אצל רבים, טבוע לנו ב-DNA - לא ללכת בעיניים עצומות אחרי כל מה שההנהגה מספרת לנו, ותמיד להטיל ספק. היהירות והשאננות התפוצצו לנו בפנים, והלקח הזה לא הופנם".

- למרות הכול, הלקח לא הופנם?

"אלה שנים יפות מאוד עכשיו למדינת ישראל. החיים פה גן עדן. ושכחנו שרק לא מזמן הייתה פה אינתיפאדה שנייה וחומת מגן, וזרם פה דם ברחובות. יש איזושהי שאננות שאם זה ימשיך להיות ככה, זה מחר יכול להתפוצץ. המנהיגות המדינית שלנו לא יכולה לקפוא על השמרים כי עכשיו בסדר".

- אז אתה מזהה איזה דמיון בין התקופה שאנחנו חיים בה עכשיו לבין התקופה של אחרי 67'?

"אני לא חושב שיכולה להיות הפתעה אסטרטגית שדיביזיות טנקים שיפתיעו אותנו מחר בבוקר. אבל ראבאק, כבר שתי אינתיפאדות הפתיעו אותנו, כשנדמה היה שהכול בסדר, אז ברור לגמרי שאם לא יהיה איזה פתרון מדיני, תהיה גם אינתיפאדה שלישית שלאף אחד לא יהיה מושג מה תהיה הצורה שלה".

- גבולות הכתבות של "אולפן שישי" מספקים אותך, לא מתחשק לך להעמיק יותר?

"אני עושה 3 כתבות בחודש, זה הרבה מאוד. ואינני שבע, אני מאוד אוהב את זה, אני עדיין מאוד סקרן אחרי כל השנים, והספקטרום הוא מאוד רחב. שבוע אחד יכול להיות באמסטרדם על אנה פרנק, ושבוע אחרי זה אני יכול לעשות על מכת הארבה.

"לכתבת טלוויזיה צריך להיות קצב ומתח מסוים, ויש גבול למספר הדמויות שאתה יכול להפגיש. אתה לא יכול להפגיש את הצופה עם עשרים דמויות בכתבה, גם בגלל הזמן וגם בגלל שהוא הולך לאיבוד. אז כן, ברור, תמיד יש דברים או זוויות שנשארות בחוץ, אבל אני מעדיף שהצופה יישאר איתי".