ל"אזרח הקטן", הלא מקושר והלא "מחובר", אין לרוב שום דרך להביע את מצוקותיו למעט הרשת החברתית. מאות ואלפים עושים זאת מדי יום בפייסבוק ומתלוננים על כל דבר שבעולם כמעט, אולם מדי פעם צץ ועולה ביניהם פוסט, מכתב יוצאי דופן, כואבים ועם זאת מלאי תקווה לשינוי.
כזה הוא הפוסט של דמיטרי צוקינובסקי, שהחליט לפרסם בפייסבוק מכתב פתוח לשרת הבריאות יעל גרמן, בו מגולל בפניה את המאורעות שחווה בבתי החולים בעת האשפוזים של אמו, שחלתה במחלה קשה ומתה.
הדברים שכותב דמיטרי מתארים את חוליה של מערכת הבריאות הציבורית והם דוגמה צורמת נוספת לשורה של ליקויים שגם הובאו כאן בהרחבה ב"גלובס", בפרויקט מיוחד באוגוסט:
■ כשלי מערכת הבריאות: חדרי רנטגן סגורים ורופאים שעוזבים
■ כך רוקנו פקידי האוצר את הרפואה הציבורית מנכסיה
■ 35,000 תיירים רפואיים מכניסים לבתיה"ח מיליארד שקל בשנה
■ משרד הבריאות אמור לפקח על בתי החולים - אך מנהל 11 מהם
■ מרכז לעומת פריפריה: חיים יותר שנים, פחות תינוקות מתים
להלן הפוסט כפי שפורסם על-ידי דמיטרי, בתיקוני הגהה קלים:
"מכתב פתוח לשרת הבריאות. שלום יעל, אני לא מרבה לכתוב הודעות בפייסבוק ובוודאי שלא לשרים או לפוליטיקאים. אבל הפעם המציאות העגומה פשוט לא השאירה לי ברירה אחרת אלא רק לכתוב - כי דמעות כבר נגמרו לי לעת עתה.
"אמא נפטרה ב-5.9.2013 - חג ראשון של ראש השנה בדיוק. היא הייתה בסך הכל בת 66, אישה יחסית בריאה ובתקופתנו אפילו לא נחשבת זקנה. כן, הייתה לה מחלה נדירה, ערמומית וחסרת רחמים, שמתגנבת בשקט כמו נחש, ואם לא תופסים אותה בזמן - הורגת במהירות וביעילות אכזרית. מחלה שאפילו לא כל רופא שמע עליה. אם תכנסי לוויקיפדיה עם השם, לא תמצאי שאפשר למות מזה. כמו לכל מחלה אוטואימונית, אין לה מרפא, אך יש טיפולים שונים שאיתם אפשר לחיות עד 120, ואפילו לנהל אורך חיים נורמלי לגמרי.
"רשלנות של רופאים בקופת חולים גרמה לכך שפשוט פספסנו את נקודת האל-חזור - והנחש הגיע קרוב מדי... זה מקומם, זה נורא, זה כואב מאוד ואני לא הולך לוותר על בדיקה רצינית של המקרה, אבל לא לשם כך החלטתי לכתוב לך, יעל, כשרת הבריאות שלי במדינה שלי.
"בפעם הראשונה אמא אושפזה ב-1.8.2013 בבית החולים 'סורוקה'. זאת הייתה הפעם הראשונה בכלל שהיא הייתה מאושפזת ב-35 השנים האחרונות לפחות. מאז, במשך חודש ושבוע, אמא עברה אשפוז עוד חמש פעמים: פעמיים בבי"ח וולפסון ושלוש פעמים בבי"ח שיבא (תל השומר).
"הייתי איתה כל הזמן - זאת אומרת, צברנו ביחד תוך חודש 'קילומטראז' של 6 מיונים בשלושה בתי חולים גדולים וחשובים בארץ (לא שיש בית חולים לא חשוב, אבל יש קטנים יותר). ומה אני אגיד לך, יעל - כל מיון הורג אותך באותה שיטה... כן, יעל, לא טעיתי במילה, ואני אחזור: חדר מיון בבי"ח ציבורי במתכונתו הנוכחית מחליש את החולה במקום לעזור לו. ואם אתה לא מספיק חזק, מצבך עלול רק להידרדר בחדר מיון, בהמתנה אינסופית לבדיקת דם, לצילום רנטגן, לבדיקת רופא.
"אם אתה בן/בת 20 והגעת למיון עם אצבע חתוכה, אז 6-8 שעות המתנה באמת לא יהרגו אותך. אתה תקלל (אולי) בשקט את מה שאתה רואה מסביב, בסוף תקבל את הטיפול הדרוש, תעוף הביתה ותנסה לשכוח מהר את הסיוט שעברת. כי אתה רק בן/בת 20, ובאמת שאין לך ראש לשטויות האלה. וקשה לך לדמיין אולי שאי פעם גופך יכול לבגוד בך בדברים הכי בסיסיים כמו לדבר, לבלוע אוכל, לשתות מים ואף לנשום אוויר... שבעולם הזה יש מחלות קצת יותר רציניות משפעת, ושאין דבר כזה שאתה צריך רופא דחוף והוא איננו.
"פעמיים במשך תקופה של חודש הרופאים העבירו את אימא מבי"ח וולפסון לבי"ח תל השומר וחזרה. אני מאוד רוצה לחשוב שבאמת הייתה סיבה מוצדקת לכך, במיוחד מאחר שבוולפסון פשוט אין ציוד משוכלל שיש בתל השומר, ושאמא הייתה צריכה. אבל, התברר שאין שום נוהל מיוחד שמאפשר לחולה במצב קשה לעבור מבי"ח אחד לאחר בלי לעבור חדר מיון, או לפחות מיון מהיר מהרגיל... וזה אומר עוד בדיקות דם שאולי עשית רק אתמול, ועוד תורים ארוכים לבדיקות, ואחות ממיינת לא נמצאת ולאף אחד אין מושג איפה היא, ועוד שעות על גבי שעות של המתנה לרופא ש'מסתובב במחלקות'... והכוחות של הגוף בינתיים אוזלים, וזה כבר לא סתם אמירה ששומעים בתור מטבע לשון, זה כבר אמיתי ומפחיד. אבל למי אכפת?
"לא, אמא לא נפטרה בחדר מיון - למרות שבאותו יום אחרון השחור היא הייתה קרובה מאוד לזה. במיון היא סבלה סבל נוראי כי המחלה הגיעה, כנראה, לשרירי הנשימה שלה, אבל סבל בכלל לא עניין שם אף אחד. מה שעניין אותם זאת בכלל לא הייתה אימא, אלא מוניטור המחובר אליה. והספרה על המוניטור דווקא הייתה בסדר - והם היו מרוצים מאוד וחייכו לי בפנים כשהתחננתי לעזרה אלף פעמים.
"אוי יעל, יעל... אני מאחל לך שתהיי בריאה ושאף פעם לא תגיעי לחדר מיון בבית חולים ציבורי במדינת ישראל. ואם לא תהיה לך ברירה, תשתדלי מאוד שלא להגיע לשם ביום שישי בערב או בשבת, תמשכי עד יום ראשון אם אפשר, כי אין מי שיכול לעזור לך בימים 'השמחים' האלה. למרות שאת בטח יודעת את כל זה - אבל אני לא ידעתי, ואימא שלי גם לא.
"ואם למרות הכול תעברי את 6-8 ולפעמים גם 10 שעות הגיהנום הזה שבמקומותינו שמו חדר מיון ותגיעי למחלקה, אז את צריכה להיות בת מזל שתיפלי על אחות 'טובה'. אחות 'טובה' פשוט תשתדל לתת לך תרופה בזמן ולא באיחור של שעתיים, בגלל שיש 'הרבה חולים והיא לא מספיקה לכולם'. היא לא תשכח לחבר לך עירוי נוזלים כשאת לא מסוגלת לבלוע אף טיפת מים, וחוסר נוזלים מחליש אותך יותר ויותר. היא תענה לבני משפחה לטלפונים ולא תנפנף אותם ב'הצעה' להתקשר עוד חצי שעה כשהיא יודעת בדיוק שאז היא כבר תסתלק הביתה...
"אני פונה אלייך, יעל, אך לא מתכוון אלייך אישית, כמובן, וגם לא לאף אחד מקרובי משפחתך או מהחברים הקרובים והרחוקים שלך, חס וחלילה. אני מדבר על מישהו אחר ומדומה, אזרח קטן, משלם מסים (כולל מס בריאות כמובן), אלמוני שאנחנו לא מכירים בכלל. רק שכל אחד מאתנו הופך מבן אדם אמיתי לגוף מדומה בבית חולים ציבורי במדינת ישראל, וחסרי מזל (שווה ערך לחסרי קשרים בתוך המערכת הרפואית) יהפכו גם לגופה... רופא מוכר שישתדל בשבילך אישית - הוא הגאולה היחידה.
"אנשים שביקרו אצלנו בזמן השבעה לא כל כך נדהמו לשמוע את הסיפור שלי - וזה הדהים אותי עוד יותר. כי כמעט לכל אחד יש 'סיפור מחדר מיון' משלו, והשוני היחידי זה אולי סיבת המקרה. חלקם חוו את 'מכת המיון' דווקא בלידה, בחיפוש מתמיד אחרי המרדים, שכמובן איננו... וחלק מהחברים אף סיפקו לי הסבר מלומד למה קורה במערכת הבריאות הציבורית החולה והקורסת שלנו. תקציב הביטחון המועדף, תקציבי הבריאות והחינוך המוזנחים באותה מידה ובעקביות למשך עשרות שנים, המלחמה הבלתי פוסקת, אינטרסים של חברות התרופות הענקיות, אינטרסים של רופאים בכירים שעובדים בו-זמנית בקליניקה פרטית ובגלל זה מעוניינים ליצור שטף לקוחות ממערכת הציבורית אל מערכת הפרטית... ופוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה - מלוכלכת פחות או יותר, תלוי את מי שואלים.
"אני בטוח שאת יודעת את כל זה יותר טוב ממני ובהרבה. כי את עוסקת בדברים גדולים, בכסף גדול, יש לך כוח לשנות והרבה אנשים מסתכלים עלייך עכשיו בתפקידך החשוב. ואני עושה את מה שאני יכול - כותב לך מכתב. את אמא שלי זה לא יחזיר כבר, אבל תקוותי היא שאימא של מישהו אחר תישאר בחיים.
"יעל היקרה, צריך לעשות משהו במערכת הבריאות הציבורית, ודחוף. יש הרבה מאוד מה לעשות שם - אני בטוח שאת יודעת גם את זה. ובקשה אחת אישית ממני: תתחילי מחדרי מיון. אין שום סיבה שבעולם שתהליך המיון יימשך יותר משעה אחת, מקסימום שעתיים במקרים מסובכים. כל כך לא נכון שמקום שאמור להציל חיים, להקל על הסבל, לעזור ולתת תקווה - שדווקא הוא יעורר תחושות של פחד, כעס, חוסר אונים וייאוש.
"בכבוד ובתקווה, דמיטרי".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
