אפקט "יש עתיד"

אם כבר יש מערכת בחירות עירוניות, הדם היחיד הזורם בעורקיה הוא דם רע

א.

בעוד קצת פחות משבועיים ייערכו הבחירות המוניציפליות. להערכתי, המגובה בעשר כתבות שעשיתי למוסף הזה בערים ברחבי הארץ ובשלל מפגשים ושיחות, אנחנו עומדים לחזות בשיא שלילי של אחוזי הצבעה מאז קום המדינה (לא שבמערכות בחירות קודמות אחוזי ההצבעה היו גבוהים במיוחד: אחוז ההצבעה הממוצע בבחירות הקודמות עמד על 51%).

הלוואי שאתבדה, אבל בכל מקום שהייתי בו נתקלתי באדישות כמעט מוחלטת. רבים האנשים שבכלל לא יודעים שיש בחירות, ואלה שיודעים לא אכפת להם או מצהירים שלא יצביעו כי "כולם אותו הדבר" או כי "כולם מושחתים" ו"כי זה בכל מקרה לא משנה" - האנרגיות נמוכות והסנטימנט השולט הוא מין סוג עבש במיוחד של אכזבה ועייפות נפשית. כמובן שמדובר בנבואות שתמיד יגשימו את עצמן כי אם הרוב הטוב, הישר והמעורב לא מצביע, מאליה עולה השחיתות ומאליו הרי לא משתנה שום דבר, הדברים משתנים רק אם נלחמים לשנות אותם.

אם כבר תמצא מערכת בחירות ערנית ותוססת, כמעט בטוח שהדם היחיד הזורם בעורקיה יהיה דם רע והשיקולים העומדים במרכזה לא יהיו ענייניים אלא אישיים - מה שמרחיק עוד יותר את מרבית הבוחרים ורק מחזק את דעתם השלילית על הפוליטיקה המקומית, שממשיכה להידרדר וחוזר חלילה. כמובן שגם שלל החקירות וכתבי האישום נגד ראשי ערים מכהנים לא בדיוק דוחפים אנשים למעורבות או אל הקלפיות.

כאמור, הלוואי ואתבדה, אבל כרגע אני מוכן לשים 20 שקל - יודעים מה, 25, להוכיח רצינות - שאחוז ההצבעה הממוצע יורד מתחת ל-50 האחוזים.

זה די בושה וחרפה, אם אתם שואלים אותי. כי הרי ברור, וכבר אין טעם לחזור על זה, שהשלטון המקומי נוגע לחיים של כל אחת ואחד מאיתנו הרבה יותר מהשלטון המרכזי. ובכל זאת הוא מופקר.

ב.

למה זה קורה? מלבד ההסברים שהובאו לעיל, הרי שכבר בהחלט אפשר לדבר על "אפקט יש עתיד". כמעט שנה אחרי הבחירות הכלליות, והדבר הבולט ביותר הוא אותה "אכזבה". כולם נורא מאוכזבים כל הזמן. בחרנו יאיר לפיד - אומרים לך אנשים, גם כאלה שבכלל לא בחרו ביאיר לפיד - ותראה מה קיבלנו! רצינו שינוי - אומרים לך אנשים שלא באמת רצו שום שינוי - ותראה מה יצא לנו מזה.

נדמה שאין טעם להיכנס עכשיו למדידת המרחק המדויק של התחושה הזו מהמציאות - לפיד ושאר חברי מפלגתו אמנם מפליאים בנחישות שלהם ליפול לכל מלכודת ששמים לפניהם ומרשימים ביכולת שלהם להוציא את המירע (לפחות מבחינת הדימוי הציבורי) מכל סיטואציה, אבל אני בכלל לא בטוח שהוא והם וכל השאר כל-כך גרועים כמו שעושים מהם. ובכל מקרה, צריך עוד קצת זמן בשביל לקבל פרספקטיבה - העובדה היא שכולם נורא, אבל נורא, מאוכזבים. ולא רק מלפיד, מכולם. האכזבה היא השחור החדש וכבר אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים. ואולי זה בכלל לא חדש, אולי זה תמיד היה ככה.

וגם האכזבה מלפיד היא בעצם הקומה השנייה של האכזבה, שנבנתה על קומת האכזבה מהמחאה החברתית של 2011: "יצאנו לרחובות" - אומרים לך אנשים שהואילו בטובם ללכת להפגנה או שתיים - "ומה יצא לנו מזה? כלום! שום דבר לא השתנה! הכול רק נהיה יותר גרוע". לאנשים האלה, חוששני, אין לי הרבה מה לומר. מה כבר אפשר לומר למי שחושב שיציאה מהבית לכמה ערבים נעימים של קיץ על מנת לשמוע כמה נאומים וכמה זמרים מזכה אותו אוטומטית - ובלי שום מאמץ נוסף - במדינה חדשה שבה אין פערים חברתיים ו/או חוסר צדק, ויוקר המחיה שבה נושק לרצפה בעוד איכות החיים נוגעת בתקרה? שהוא מקבל בדיוק את מה שמגיע לו.

אין לזה הרבה מילים מלבד פינוק ועצלנות. האמת שיש עוד כמה מילים, אבל אני מעדיף לא לקלל את אחיותיי ואת אחיי הישראלים. בכל מקרה, התוצאה היא אחת, והיא רעה מאוד.

ג.

מוזר, כי לצד האדישות של קהל המצביעים, אפשר בהחלט לחוש במין התעוררות בצד השני של המתרס, זה של המתמודדים. בכל עיר תמצא מתמודדים חדשים, צעירים (אחד הטרנדים הבולטים בבחירות האלה הוא רשימות של "צעירים") וחדורי רצון לשנות את המציאות. יש המון מועמדים, חלקם הגדול ראויים, אידיאליסטיים, נקיים ולא מושחתים, רובם כמהים לעסוק בצורכי ציבור באמונה, גם אם לפעמים זה רק עבור חלקים קטנים של הציבור, אבל גם זה בסדר. רבים מהם יאשרו באוזניכם, אם רק תרצו לשמוע, את עניין האדישות. הייתי בלא מעט חוגי בית של לא מעט מועמדים בלא מעט ערים. ברוב המקרים לא היו שם יותר מ-15 אנשים.

עוד אלמנט מעניין בבחירות האלה, שאמנם לא התחיל הפעם, אבל הולך ומתגבר, הוא ההיעלמות הכמעט מוחלטת של המפלגות הגדולות, הקלאסיות, מהמירוץ, לטובת רשימות אישיות. גם זו, אני משער, תוצאה של אותה האכזבה ושל המיאוס מהמנגנונים הישנים. הכול אישי, לטוב ולרע.

עוד אחד מהדברים הבולטים ביותר בבחירות המקומיות - ועיון במסמכי האקסל באתר משרד הפנים מוכיח את זה, בכל הארץ - הוא שהעניים והחלשים מצביעים פחות. זה אותו הדבר כמעט בכל עיר: ככל שהשכונה ענייה יותר, אחוזי ההצבעה נמוכים בה, ולהפך. ברור למה הדבר גורם: לעליית מועמדים שפחות אכפת להם מהעניים ומהחלשים, מה שהופך את אלה לעוד יותר עניים וחלשים. מעגל קסמים כזה (הדינמיקה בבחירות הכלליות דומה, אבל שונה: הכי עניים מצביעים למפלגות הכי קפיטליסטיות).

אני האחרון שיטיל על החלשים את האשמה בחולשתם, אבל בחייאת: על כל אדם מוטלת האחריות לנסות ולשפר את מצבו. הרי ברור שהתייצבות מסיבית של תושבי שכונות הדרום בתל-אביב, לדוגמה, בקלפיות, תשנה מהותית את הדרך שבה מתייחסת אליהם העירייה. זה לא ייקח יום, אולי גם לא קדנציה - אין קסמים בדברים האלה, הכול מחלחל לאט, אבל מחלחל. ובכל מקרה, זו הדרך הנכונה לשנות את הדברים לטובה. והדבר תקף לכל עיר בישראל.

ד.

בשבוע הקרוב יעלה משרד הפנים קמפיין להגברת המודעות לבחירות המוניציפליות. הלוואי שזה יעבוד. אני, כאמור, לא מתכוון לשכנע אתכם להצביע לראש העירייה ו/או לחברי המועצה שלכם. אם לא הבנתם עד עכשיו כמה זה חשוב, לא מילותיי יהיו אלה שישכנעו אתכם.

אולי צריך ללכת קצת יותר רדיקלי, אולי לחייב הצבעה בבחירות. יש לא מעט מדינות בעולם שעושות את זה. חלקן אפילו קונס את אלה שלא באים להצביע. יכול להיות שמאה שקלים קנס על אי הצבעה ישכנעו אתכם יותר ממני עד כמה זה בעצם חשוב וחיוני לשים אנשים טובים במועצה ובראשות העיר. אבל האמת שאני לא בטוח מה דעתי על זה. מצד אחד, אני בעד העלאת אחוזי החסימה וכמה שיותר השתתפות במשחק הדמוקרטי. מצד שני, עיקרון החופש, מיסודות הדמוקרטיה, חייב לחול גם על אלה שלא רוצים להשתתף.

גם אם אני לא מת על זה, הרי שהזכות לא לבחור ראויה בדיוק כמו הזכות לבחור. מה עוד שחובת הצבעה יכולה להיות גם חרב פיפיות - לך תדע מה יהיה פה. במדינה שבכל בחירות מתנדנדת ברוח תזזיתית של טרנדים, קצת מפחיד לדמיין מה יכולה להוליד חובה כזו. ליציבות שלטונית זה ודאי לא יתרום. מצד שני, אפשר לנסות את זה פעם אחת בבחירות המקומיות - אולי באלה של 2018 - ולראות מה ייצא. בכל זאת, שמתי 25 שקלים על אחוזי הצבעה נמוכים ואתם יודעים שכסף לא גדל פה על העצים.

האכזבה מיאיר לפיד היא בעצם הקומה השנייה של האכזבה, שנבנתה על קומת האכזבה מהמחאה החברתית

צרו איתנו קשר *5988