נדחתה בקשה לתביעה נגזרת בשם אורמת נגד נורסטאר וגזית ישראל

יש המייחלים לכך שכל הוראות החוק בישראל יהיו ברורות וחד-משמעיות. שהן לא ישתמעו לשני פנים. שלא יהיה ניתן לפרשן בדרכים שונות. אלה אינם מחבבים את זאת, ששופטי ישראל מעניקים להוראות חוק כאלה ואחרות פרשנויות שונות ומשונות, שלא תמיד הולכות יד ביד עם מה שנדמה להם שהוא הנכון והראוי.

אלא שמרבית הוראות החוק בישראל הן כאלה הנתונות לפרשנויות שונות. "המחוקק הישראלי" הנו כנסת ישראל, המורכבת מחברים רבים, שאינם משפטנים, חלקם אינם מחזיקים בתואר אקדמאי כלשהו. ואף שדברי החקיקה המתגבשים עוברים תחת ידיהם של משפטנים, תמיד ניתן למצוא בהם בעיות כאלה ואחרות.

ובכלל, ניתן להתווכח עם אלה, המבקשים חד-משמעיות בהוראות החוק. החוק אמור לעמוד בפגעי הזמן, ולהתאים לנו בכל עת, גם בחלוף זמן ארוך מאז יצירתו. אחד הכלים היעילים לשם כך הוא כלי הפרשנות, הנתון בידיהם של שופטי ישראל. אלה מופקדים על כך, שהחוק יהיה רלבנטי וישים בכל עת.

העובדה שבתי המשפט הם הפרשנים של החוק מביאה בעלי-דין רבים להציע בפניהם פרשנויות יצירתיות לדברי החקיקה השונים. לעתים מקבלים בתי המשפט את הפרשנות המוצעת, ולעתים לא. לאחרונה דחתה שופטת המחלקה הכלכלית בתל-אביב, רות רונן, פרשנות יצירתית, אף מרחיקת-לכת, שהציע לה רומן אלטמן, באמצעות עו"ד מילשטיין ופורת, להוראה הנכללת בחוק ני"ע. המדובר בהוראה, הקובעת כי רווח הנובע לאדם מעסקה, שעשה תוך שימוש במידע פנים, רשאית החברה, שבנייר הערך שלה נעשתה העסקה, לתבעו מאותו אדם. אלטמן ביקש לעשות שימוש בהוראת חוק זו על-מנת שבית המשפט יאשר הגשת תביעה נגזרת, בשם "אורמת תעשיות בע"מ", נגד החברות "נורסטאר החזקות בע"מ" ו"גזית ישראל (מיסודה של גזית אינק. פנה) בע"מ" (שתי החברות יכונו כאן, לשם הנוחות והפשטות, "גזית"). אלטמן טען כי בעת רכישת מניות אורמת, הסתירה גזית מן הציבור מידע פנים, אשר הניב לה רווחים אסורים.

במועד כלשהו התקבלה בדירקטוריון גזית החלטה להגדלת האחזקות של גזית באורמת עד לשיעור של 20%, וזאת באמצעות רכישת מניות בבורסה ומחוצה לה במחיר הגבוה ממחיר השוק. לטענת אלטמן, גזית החלה בתהליך של איסוף מניות. תחילה השתדלה שלא לחצות את רף חמישה האחוזים, על-מנת שלא יהיה עליה להגיש דיווח של בעל עניין. היא השקיעה בכך, בחשאי, קרוב ל-300 מיליון שקל. לאחר מכן רכשה גזית כמות נכבדה נוספת של מניות אורמת, עד שבסופה של השקעה, היא רכשה קרוב ל-20 אחוזים ממניות אורמת תמורת כמיליארד שקל. אלטמן טען כי תנועה ערה במניות אורמת, אשר חלק נכבד ממנה נבע מן הרכישות של גזית, ושמועות לגבי זהות הרוכש, הביאו במועדי הרכישה לעלייה משמעותית בערך המניות.

בבקשה שהגיש לאישור התביעה הנגזרת העניק אלטמן פרשנות יוצאת דופן להוראת חוק ניירות ערך, המתייחסת לזכותה של חברה לרווח, שהופק מעסקה שנעשתה בנייר ערך שלה, תוך שימוש במידע פנים. הוא טען כי על בסיס הוראת חוק זו, אורמת זכאית לרווח, שהפיקה גזית ממידע הפנים, קרי המידע אודות כוונת הרכישה שלה באורמת. לטענתו, במועד בו הציבור צבר די מידע אודות כוונותיה של גזית, שער המניה כבר עלה במידה משמעותית ביותר. לא למותר לציין כי דירקטוריון אורמת דחה את דרישתו של אלטמן להגיש את התביעה.

דירקטוריונים של חברות דוחים, לעתים קרובות, דרישות להגשת תביעה נגד בעל מניות, הנמנה עם הרוב בחברה, או נגד דירקטור, המייצג בעל מניות כזה. הגיוני הוא, שאותו רוב בחברה לא ייתן את ידו לדרישה שכזו. מנהלים לא ירצו לאשר תביעות נגד עצמם. לפיכך, הוענקה לבתי המשפט הסמכות לאשר לבעל מניות בודד להגיש תביעה שכזו בשם החברה, היא התביעה הנגזרת.

עיקרון אי-ההתערבות

בדרכה לדחות את בקשתו של אלטמן הזכירה רונן את עיקרון אי-ההתערבות, המתבסס על כך, ששיקול-הדעת אם להגיש תביעה בשם חברה מסור בידי מנהליה. היא הוסיפה ואזכרה את כלל "שיקול-הדעת העסקי", שלפיו כאשר דירקטוריון החברה מקבל החלטה מיודעת, בהתבסס על איסוף מידע ראוי והפעלת שיקול-דעת, בתום-לב וללא ניגוד עניינים, מוטל נטל הראיה על הטוען כי ההחלטה אינה סבירה. בית המשפט לא יתערב בהחלטה, כל עוד ניתן לייחס אותה למטרה עסקית סבירה. כלל זה מבוסס, בין היתר, על ההנחה כי דירקטוריון החברה הוא גוף מתאים יותר מבית המשפט לקבל החלטות עסקיות של החברה.

"אם מדובר בתביעה לסכום כסף גדול מאוד, שהסיכוי לכך שהיא תתקבל הוא גבוה מאוד, והחברה מחליטה בכל זאת שלא להגישה - יתכן כי בית המשפט יקבע כי החלטתה של החברה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וכי יש להתערב בהחלטה", קבעה רונן.

היא הוסיפה וקבעה כי בדונו בבקשה שכזו, אל לו, לבית המשפט, להחליט אם הוא היה מקבל את התביעה, לו היה דן בה לגופה. כך מאחר שהמידע בנוגע לשאלה זו אינו מצוי בפני הדירקטוריון בעת קבלת החלטתו אם להגיש את התביעה. "לכן, לצורך בחינת סבירות החלטתו של הדירקטוריון, על בית המשפט לבחון את עילת התביעה בעיניהם של הדירקטוריון ושל יועציו המשפטיים, לפני שהיא הוגשה לבית המשפט", כך רונן.

"כלל שיקול-הדעת העסקי אינו חל מקום בו הדירקטורים שקבלו את ההחלטה אותה בוחן בית המשפט, היו במצב של ניגוד עניינים", הוסיפה רונן לשם שלמות התמונה.

היא דחתה את טענתו של אלטמן בנוגע לכך שבעת דחיית דרישתו, דירקטוריון אורמת לא היה ער לעובדות מהותיות ורלבנטיות להחלטה שכזו. כך עשתה, בין היתר לאור זאת שהחלטת הדירקטוריון הסתמכה אף על חוות-דעת משפטיות. "לא קיימת חובה בדין הישראלי לדווח על כוונה עתידית לרכוש מניות, ומשום שכוונה כזו איננה 'מידע פנים'. כפי שיפורט בפסק דין זה להלן, מסקנה זו איננה מסקנה שניתן לקבוע לגביה כי היא חורגת ממתחם הסבירות", המשיכה רונן.

לא הוכחה זיקה עודפת

היא דחתה אף את טענתו של אלטמן, שלפיה בעת דחיית דרישתו, דירקטוריון אורמת (שיוצגה בידי עו"ד מיכאלי, רוזנטל, סאסי ושרגא) היה במצב של ניגוד עניינים, ופעל משיקולים זרים. "החלטה שהתקבלה כאשר למקבל ההחלטה יש 'ענין אישי' בתוצאותיה, היא החלטה בניגוד עניינים", קבעה רונן והוסיפה: "ענין אישי מתבטא ב'זיקה עודפת' שיש למקבל ההחלטה ביחס להחלטה, כלומר ענין אישי משמעותי שיש לו עצמו, ושאינו קיים לבעלי מניות אחרים". לדידה, לא הוכח כי לדירקטורים הייתה "זיקה עודפת" לנושא ההחלטה.

לחיזוק מסקנתה, שלפיה החלטת הדירקטוריון הייתה סבירה, הזכירה רונן, שהתביעה שביקש אלטמן להגיש מבוססת על תזה - על פרשנות הוראת החוק האמורה - שטרם התקבלה בפסיקה הישראלית.

"מידע פנים" פרטי

רונן בחנה אף, לגופה, את עילת התביעה, שביקש אלטמן שתוגש. לדידה, המידע בו עשתה גזית שימוש לא היה "מידע פנים", שהוראת חוק ניירות ערך האמורה חלה עליו. כך היא קבעה הן לאור הגדרת המונח באותו החוק והן לאור קביעתה, שלפיה "מידע הוא 'מידע פנים' רק אם הוא נכס של החברה ומקורו בה". והרי כשיש בידי אדם פרטי מידע, שעשוי להשפיע באופן מהותי על ערך המניה ושאינו ידוע לציבור, אין המדובר ב"מידע פנים", מאחר שאין מקורו בחברה.

רונן הוסיפה והסבה את תשומת-הלב לכך, שלו הבקשה לאישור תביעה נגזרת הייתה מתקבלת, ולו התביעה הייתה מתקבלת, היה בית המשפט אמור לחייב את גזית (שיוצגה בידי עו"ד לשם ופרמדר) להשיב לאורמת את הרווח שהפיקה מרכישת מניותיה במחיר שלא שיקף את המידע בדבר כוונתה לרכוש חבילת מניות נכבדה. "פיצוי כזה לא היה מפצה את מי שניזוק למעשה מפערי המידע ומהשימוש שעשתה גזית במידע שהיה ברשותה בדבר כוונותיה", העלתה רונן את חוסר ההיגיון שבדבר.

"הפיצוי היה מגיע לקופתה של חברה אורמת. בעלי המניות בקרב הציבור שמכרו את מניותיהם לגזית (במחיר שלא שיקף את המידע בדבר כוונותיה העתידיות של גזית) לא היו יכולים כבר כמובן ליהנות ממנו (שכן הם כבר אינם בעלי מניות באורמת)... מי שהיה נהנה מהפיצוי לאורמת... הם בעלי המניות הנוכחיים בחברה, ובכלל זה גזית וכן בעלי השליטה באורמת. אולם, מובן כי לבעלי המניות הנוכחיים של אורמת לא נגרם כל נזק כתוצאה מרכישת המניות על-ידי גזית. להיפך - הם נהנו מכך אם ערך מניותיהם עלה, ולו היה ניתן פיצוי לאורמת, היה הרווח שלהם גדל עוד יותר".

לקראת סיום לא נמנעה רונן מלדון בהשפעת הפרשנות, שהציע אלטמן, על שוק ההון ועל שוק השליטה. היא דחתה את פרשנותו ואת הבקשה וחייבה את אלטמן בהוצאות בסך 50 אלף שקל. מחצית לאורמת ומחצית לגזית (תנ"ג 32489-02-12).

לעודד רכישת חבילות גדולות של מניות

בהתייחסה להשפעה השלילית על שוק ההון, שעלולה להיות לקבלת הפרשנות היצירתית ויוצאת הדופן, שהציע אלטמן להוראת חוק ניירות ערך, בה עסק פסק הדין, קבעה השופטת רונן: "ככל שיוטלו על רוכשים פוטנציאליים חובות גילוי מחמירות יותר... יהיה בכך כדי להקטין את המוטיבציה שלהם לרכוש חבילות גדולות של מניות.... משעה שהרוכש הפוטנציאלי מגלה אודות כוונותיו לציבור, מחיר המניה משקף את הפרמיה שמעורבותו בחברה אמורה להניב, והוא אינו יכול לכן עוד ליהנות מפרמיה זו בעצמו...

"כדי להמריץ את התופעה של רכישות כאלה, יש לאפשר לרוכש הפוטנציאלי ליהנות ולו מחלק מהפרמיה הזו, הנובעת מעליית הערך של המניות כתוצאה מהשקעתו בחברה. אפשרות כזו תיתכן רק אם הרוכש לא יחויב לגלות מראש אודות כוונותיו... התופעה של רכישות כמו רכישת המניות על-ידי גזית היא תופעה רצויה, ופרשנות שכתוצאה ממנה יוחמרו הדרישות על רוכשים פוטנציאליים באופן שעלול להביא לצמצום התופעה - היא לכן פרשנות בעייתית, שיש לה מחיר משמעותי מבחינת התנהלותו של שוק ההון".