מניית העם ירדה מהארץ מזמן

ועכשיו זמן חשבון-נפש בשאלת הסיוע להקמת מפעלים בפריפריה

1. מספיק עם הסנטימנטים. טבע היא טבע . חברת ענק רב-לאומית לא הבייבי הפרטי או הלאומי של אזרחי ישראל. היא הייתה כזו בעבר הרחוק, ומזמן פרשה כנפיים ועפה רחוק וגבוה. טבע זה תאגיד גלובלי, אמין, וגם מניפולטיבי כנדרש.

בעורקיה זורם דם אמריקאי, בראשו יו"ר ששמו פיליפ ומנכ"ל ששמו ג'רמי. חברה שרשומה היסטורית ברשם החברות בישראל ואהודה במיוחד בתיקי החיסכון ארוך הטווח בישראל, אבל מזמן חושבת, אוכלת, מדברת ולבושה אמריקאית. זהו תאגיד עם מחזור של 37 מיליארד דולר. גם אם נחבר את מחזורי כל הבנקים בישראל, החברות הביטחוניות ועוד כמה חברות "גדולות" - לא נגיע לסכום הזה.

החברה שנסקה מעלה במשך עשרות שנים נמצאת היום בבעיה גדולה: איום אמיתי על חלק משמעותי מרווחיה. לפני כ-3 חודשים קבע בית משפט אמריקאי כי תוקף הפטנט של תרופת הדגל שהרימה את טבע למחוזות של הענקים, הקופקסון, יסתיים במחצית 2014. כלומר, תוך זמן לא ברור עלולים עסקיה, רווחיה, שווי השוק שלה וערך מניותיה - לצנוח, להידרדר, ליפול. לכן, טבע מחויבת לסדר חדש בעסקיה, כולל פיטורי עובדים בעולם ובישראל.

2. זה כל הסיפור כולו. ומנקודה קריטית זו מוזמנים הצדדים לעשות את החשבון שלהם. הדירקטוריון והמנהלים - איך הסתמכו הרבה יותר מדי על הקשרים במוקדי הכוח העולמיים, על עורכי דין דגולים, רואי-חשבון מתוחכמים, לוביסטים ויחצ"נים חלקלקים, ופוליטיקאים בעלי אינטרסים, שהבטיחו שיצליחו, בסיועו של זה או בהכנעתו של ההוא, לדחות את הקץ: גם להותיר את הפטנט עוד ועוד, וגם להבטיח באיומים או בהצגת אמפתיה לאומית, אפסיות מס. איך הם כשלו בהכנת הכוח לימים שאחרי הקופקסון, לא הכינו חלופה הולמת לפעילות שהניבה רווחי עתק של מיליארדי דולרים.

בין עושי חשבון-הנפש דירקטוריון החברה שגם מאשר שכר עתק למנהלים, כ-15 מיליון שקל לשנה לג'רמי לוין, ולמייצג הפנים הישראליות של טבע, חיים הורביץ, דירקטור ובעל מניות, שהחליף את אביו, אלי הורביץ המיתולוגי, בתפקיד היוצא והבא במוקדי הכוח בישראל, ולא מצליח לספק את הסחורה באותה רמה. הורביץ והחברה לא זיהו שהתודעה הציבורית פה השתנתה, שנתונים כמו הטבות מס בגובה 13-14 מיליארד שקל ב-6 השנים האחרונות הפכו, רק בחודשים האחרונים בעקבות פניית "גלובס" לבית המשפט, לגלויים ולחשופים.

הורביץ הצליח אמנם ביולי השנה לשכנע את חברי ועדת הכספים של הכנסת לא להעלות את המס בפריפריה ל-10% כבקשת האוצר, ולהסתפק בפחות, אך יכולתו לשנות דברים הולכת ופוחתת מיום ליום והטינה הציבורית ל"מניה של המדינה" הולכת וגוברת.

3. מדינת ישראל חייבת לעשות חשבון-נפש בשאלת הסיוע להקמת מפעלים בפריפריה. ראשית: איך במדינה כה זעירה יש בכלל פריפריה; ואיך קורה שעשרות המיליארדים שנשפכו מאז 48' כשהחלה הפטפטת הפוליטית על חשיבות הנגב-גליל, לא מילאו כלל את תפקידם. שנית: איך כן להתחרות בעולם וכן לתת מכספי הציבור להקמת מפעלים ומקומות תעסוקה בפריפריה. אבל לעשות את זה נכון, יעיל, וגמיש. לא להמשיך לחלק את הכסף הענק בין כמה תאגידים בודדים ומקושרים, אלא לתת לשכבה גדולה ליהנות ממנו.

4. והיה אם יתברר שהסיפור של טבע על הכרח בפיטורי עובדים נופח במכוון ולמטרות זרות, כמו משא-ומתן עם העובדים על שכרם ולחץ על המדינה להקלות מס על רווחים שנתיים ורווחי העתק הכלואים, אז ברור שיהיה צורך בחיתוך, ניתוק מוחלט של כל הסנטימנטים הממלכתיים. מה שאומר שינוי רטרואקטיבי של כל ההטבות למיניהן.

5. לחלופין - בהנחה שלהודעה הדרמטית על הפיטורים חסרי התקדים בארץ ובעולם, קדמה חשיבה עמוקה, כנה, אמינה, הוגנת וישרה - אם יו"ר ההסתדרות עופר עיני יתעקש להקשות על טבע, ובשם דגל "העבודה המאורגנת", ישבית את כל מפעליה בארץ ואולי יצרף גם מפעלים אחרים, להכפלת האיום, לא יהיה מוצא אחר אלא לחוקק חוק שימתן את כוח ההשבתה במשק.