לתל-אביבי לא באמת אכפת מי יהיה ראש העיר - ואולי בצדק

את הכתבה על הבחירות בתל אביב, העיר שלי, שמרתי לי לסוף, פחות משבוע לפני שהולכים לקלפי. חשבתי שאולי זה ייתן למערכה זמן להתחמם מעט. זה לא קרה. מדובר במערכת בחירות רדומה עד למאוד, צל חיוור למערכת הבחירות הדינמית (יחסית) של 2008. נראה שמה שאומרים על התל אביבים נכון: הם באמת חיים בבועה.

סביבי, אמנם, כולם מצביעים ולכולם יש דעות נחרצות, אבל אחוזי ההצבעה בעיר, הנעים סביב ה-30%, מספרים את האמת. לתל אביבי לא כל-כך אכפת מי ישלוט בו. רבים, רבים מדי, לא מודעים לכך שיש בחירות; אלה שמודעים, לא יודעים שבוחרים בשני פתקים; ורוב אלה שיודעים, חושבים כנראה שזה בכלל לא משנה. תמונה עגומה של דמוקרטיה, בטח על רקע העיר שרק לפני שנתיים ידעה מחאה חברתית.

שלושה רצים לראשות העיר: רון חולדאי, ראש העיר המכהן זה 15 שנה, שלפי כל התחזיות ימשיך לעוד קדנציה; ניצן הורוביץ מטעם מרצ, שמהכנסת בא ואל הכנסת ישוב אם לא ייבחר; ואהרון מדואל מטעם עיר לכולנו. 22 מפלגות, סיעות ורשימות מבקשות את אמונו של הבוחר.

חולדאי לא מדבר. הוא לא מתראיין, לא עורך חוגי בית ונמנע מלהתבטא ציבורית. זה אולי נכון אסטרטגית, אבל דבר מכעיס כשלעצמו. ולא שיש לו במה להתבייש, האמת: הקדנציה האחרונה הייתה הטובה ביותר - שבילי האופניים, פרויקט התל-אופן, הרחבת הטיילת, חידוש השדרות, הכיכרות, הפארקים, אינטרנט אלחוטי, אירועי תרבות וספורט, העיר נקייה, התשתיות במצב מצוין.

בכף החובה אפשר למנות את מצב התחבורה הציבורית (לטעמי, המחדל הגדול מכולם), את הפער ההולך ומתרחב בין צפון העיר ודרומה, את המסחור הבוטה של המרחב הציבורי, הבנייה של מגדלי היוקרה (רובם אושרו לפני תקופתו, אבל נזקפים לחובתו), מצב החינוך בעיר, שמתבטא בכיתות צפופות מדי ובמערכת יקרה מדי, יוקר מחיה מעיק וכמובן סוגיית חסרי המעמד, הפליטים או המסתננים (ההגדרה משתנה לפי העמדה הפוליטית), שהפכו את החיים בשכונות הדרום לכמעט גיהינום.

חלק גדול מהדברים האלה, צריך לומר, לא נמצא באחריותו הבלעדית של ראש העיר אלא של השלטון המרכזי, אבל הטענה היא לא רק האחריות אלא גם הדגש - נראה שלחולדאי לא אכפת מהדברים האלה. תנו לו לבנות, זה מספיק לו.

בכלל, בעיני, את ההצלחה של הקדנציה הזו של חולדאי אפשר לזקוף דווקא לזכות שני כוחות חדשים בעירייה: הראשון הוא רשימת "הצעירים" בראשות אסף זמיר, שהתמנה לסגן ראש עיר בגיל 28 והצליח יחד עם חבריו להפיח רוח חדשה בבניין האפור ברחוב אבן גבירול. החבורה הזו הוכיחה את עצמה כנכס עצום לעיר, עכשיו הם מנסים להגדיל את כוחם. לתחושתי, יילך להם.

הגורם השני הוא "עיר לכולנו", הרשימה שעשתה המון בלגן בעיר לפני חמש שנים עם המועמדות של דב חנין, ושדחפה את העיר למקום טוב יותר מהאופוזיציה. הפארק בקריית ספר, לדוגמה, או שבילי האופניים, לא היו קורים בלעדיהם. ובכל זאת, נדמה שההישג העיקרי של עיר לכולנו בחמש השנים הראשונות לקיומה הוא עצם קיומה: אופוזיציה נחושה ונחרצת, דבר חשוב ולא משהו שמישהו היה רגיל אליו במועצת עיריית תל אביב.

מהצד השני של המטבע, הם אחראים להידרדרות בתרבות הדיון בעירייה ובהצלחה הלא כל כך גדולה שלהם בלעצבן את ראש העיר העצבני ממילא. הם וחולדאי היו הסדין האדום אחד של השני, ושני הצדדים אהבו מאוד לריב. בעיני הם גם אחראיים לתת התרבות של שנאת חולדאי שתוצאותיה הם העליהום על כל אחד שמעז להביע תמיכה בראש העיר, כמו גם הנטייה לצבוע את הכל שחור.

הדוגמה הכי מובהקת היא השיפוצים בטיילת בחוף פרישמן, פרויקט נהדר בעיניי. הם כל-כך התנגדו לחולדאי שהם אפילו זעקו מרה נגד הנחת צינור גז מתחת לטיילת - והרי זה אינטרס ירוק מובהק. זו תנועה שקמה מתוך מאבקים ונוסדה על-ידי אנשים שהמאבק הוא מהותם והאופוזיציה היא מקומם הטבעי (וזו מחמאה) ואולי אפילו המרחב היחיד שבו הם מסוגלים להתנהל. הם אמנם הקדימו, ניבאו או הטרימו את המחאה החברתית של 2011, אבל לא רק את צדדיה היפים אלא גם את הגרועים. יש ערך עצום בתנועה כל-כך אנטי ממסדית בתוך הממסד, אבל הפער בין הדברים היפים שנעשו בעיר לבין האנטי התמידי שלהם והנטייה לראות כל דבר כקונספירציה שמטרתה להעיף את כל הצעירים מהעיר, יגרמו להם לאבד מכוחם להערכתי - וחבל.

אני פוגש את אהרון מדואל אחרי חוג בית עם 12 אנשים במטה שלו בכפר שלם. הוא טוען שחולדאי הפך את העיר לתאגיד מסחרי ושהם "יפרקו את התאגיד הזה". איך? לא הבנתי. "אני אנטי ממסדי", אומר לי מדואל. איך אדם אנטי ממסדי רוצה להיות ראש העיר? שאלה טובה. אני חושד שמדואל יודע שזה לא יקרה, בטח לא עכשיו, ואולי לא כל-כך רע שכך. בכל מקרה, העיר מתברכת בו.

למרצ יש רשימה איכותית ומדליקה

את ניצן הורביץ כולם כבר מכירים. בנוסף אליו, ישנם מיקי גיצין, מנכ"ל תנועת ישראל חופשית; איתי פנקס, יו"ר המרכז הגאה בתל אביב; דרור מזרחי, יו"ר הפורום הגאה של מרצ; חבר המועצה המכהן אחמד משהראוי; השחקנית מהרטה ברוך-רון, שעשויה להיות הראשונה במועצת העיר מיוצאי אתיופיה; אפרת טולקובסקי, אשת נדל"ן ותכנון; עו"ד גבי לסקי, מומחית לזכויות אדם; והמקום השני ברשימה - מיטל להבי.

להבי הייתה סגניתו של חולדאי והתפטרה לפני כשנה בעקבות התנהלות העירייה כלפי פעילי המחאה. היא מנסה לשמור על אופטימיות, אבל נדמה שהיא יודעת בדיוק כמה סיכויים יש להורביץ. היא מפרטת את הישגי מרצ, שאינם דלים, אך גם אינם מזהירים - בשבתם בקואליציה תמכו והתנגדו למה שאמר להם חולדאי לתמוך ולהתנגד, אף על פי שלהבי תמיד הייתה לעומתית, עוד בימים שיעל דיין הובילה את הסיעה. והיא גם כיהנה, בנוסף לסגנות ראש העיר, גם כחברה בוועדת הבינוי והתשתית, בוועדת משנה לתכנון ובנייה ובוועדה לאיכות הסביבה.

להבי שופכת אש וגופרית על חולדאי, אף על פי שהייתה סגניתו וישבה בקואליציה שלו. "למה הוא לא מתעורר בנושא החינוך? זה מה שחשוב, לא שיפוץ בית ליסין. חשוב באמת, לעתיד של העיר. הוא מתייחס לאנשים כאל חיילים שהולכים אחריו בלי הזכות לשאול שאלות. זה האופי שלו. הוא שוביניסט, נרגן, תוקפן, לא יודע לתת מרחב".

אם יש משהו שמצליח להרגיז את להבי זה כשאני שואל על הנטייה של מרצ לשבת בקואליציה של חולדאי ואז לפרוש לאופוזיציה קצת לפני הבחירות. "זה שקר", היא מתקוממת, "אגדה אורבנית. מרצ לא קפצה ולא קיפצצה. בקדנציה של 2003 עד 2008 ישבנו בקואליציה עד הסוף, כך גם בקדנציה שלאחר מכן. אני אמנם רציתי לפרוש, אבל יעל דיין שהייתה אז בראש הרשימה, התנגדה.

זו הייתה קדנציה קשה ואני תמיד הייתי לעומתית. רק בפעם הזו פרשנו. נכנסנו לקואליציה, גם במסגרתה התנגדתי לדברים שלא יכולתי להסכים איתם, כמו המגדל בנווה צדק או תוכנית המתאר, ופרשנו ביוני 2012 במחאה על הפגיעה בדמוקרטיה והדיכוי האלים של המחאה החברתית. מי שתוקף אותי על שבתי בקואליציה ועל ההתפטרות, פשוט לא מבין את היושרה שמביאה אדם לוותר על הכיסא שלו".

- תחזרי להיות בקואליציה שלו.

"מקווה שניצן ינצח, זה בהחלט יקל עליי".

- ובתרחיש ההיפותטי שזה לא יקרה?

"נדע לחיות עם זה".

- את חושבת שהוא היה אויב המחאה?

"לא. אבל ההחלטה על פינוי האוהלים התקבלה באופן חד צדדי והתבצעה בצורה מזעזעת. אני מודה שהפרישה שלנו לא התנהלה בשכלתנות. פשוט לא יכולנו, לא יכולנו לשבת שם עוד רגע אחד. הכול התפוצץ אצלי. אבל אתה יודע, תל אביב חזקה יותר ממנו - זה לא שהיה פה מדבר לפני שהוא הגיע. היו פה רבינוביץ', צ'יץ, מילוא, וכל אחד מהם עשה דברים טובים".

צהרי יום שישי. חוג בית של ניצן הורביץ בקריית המלאכה, בואכה קיבוץ גלויות. שמונה אנשים וארבעה פעילים. להורביץ רעיונות טובים ושנותיו בכנסת הפכו אותו לדובר טוב עוד יותר ממה שהיה כשהיה בעיתונות. הוא מסביר לאנשים שיושבים על הרצפה ושותים יין אדום שהבחירות האלה הן לא לניהול טוב של העיר אלא בחירות בין תפיסות, בחירות של חזון, של דרך, של ראש שלא מתייחס לתושבים כאל נודניקים. "עיר היא לא עסק מסחרי ולא בסיס צבאי או מחסן סחורות. זה מקום של ערכים ושוויון ושקיפות". בדיוק מה שהאנשים פה רוצים לשמוע.

מה שחולדאי עשה, אומר הורביץ, מונח לפנינו. מי שרוצה - שיצביע עבורי, זו הבחירה שיש. לצעוק ברחובות זה לא מספיק. שואלים אותי, הוא אומר, איך אעמוד מול הכסף הגדול והלחצים. ובכן, הניסיון שלי בכנסת מראה שזה בהחלט אפשרי.

הקהל מדבר על השחיתות של חולדאי. סליחה, אני שואל, אבל איפה השחיתות הזו? בחייך, הם אומרים לי, אתה חי על הירח? ברור שיש שחיתות. איפה, אני שואל. אני נתתי שוחד, אומר אדם מבוגר אחד. אתה רוצה לתת לי שמות ותאריכים, אני שואל. אבל האיש מסרב. אז איפה השחיתות, אני שואל אותם שוב והם מבטלים אותי בתנועת יד. זה הכי קל בעולם, אני משער, לומר שכולם מושחתים.

הורביץ מנסה לכוון חזרה את הדיון משחיתות אישית אל הצדק החלוקתי. השחיתות האמיתית, הוא אומר, היא שינוי ייעודי הקרקעות מהציבורי אל המסחרי. הוא מדבר על כך שרבע מהקרקעות בתל אביב שייכות לעירייה, שהוא יבנה דירות ויעשה תחבורה ציבורית ראויה. הוא מספר על לחצים כבדים שהופעלו עליו ומבטיח להחזיר לעיר את הסמל המקורי שלה, שעיצב נחום גוטמן. חשוב מאוד.

יומיים אחר כך הורביץ ואני נפגשים לצהריים. הוא מספר שהוא רצה לרוץ בגוש מאוחד נגד חולדאי, אבל "עיר לכולנו" לא רצתה. שם, אגב, מספרים סיפור הפוך. הורביץ מספר שהוא מתקבל בחום רב באוכלוסיות ובמקומות שבהם מעולם לא דרכה רגל של אשכנזי, שמאלני והומו - מילא לא דרכה, אבל בטח לא קיבלה חיבוק - ושהוא מרגיש שיש לו סיכוי ממשי. אם לא ינצח את חולדאי, יחזור לכנסת כמובן ולא יישב במועצה, ומדבר על טובת הכלל מול טובת המעטים.

הורביץ מתמצא בחומר, יש לו רעיונות מעולים (בעיקר במה שקשור בתחבורה הציבורית, אבל גם בכלל) ואת חוסר הניסיון בניהול הוא מתכוון להשלים במינוי כוורת טובה - לא מוסר שמות, אבל מבטיח שיש לו אותם. ובכל זאת, אני מקשה, לעבור מניהול של כלום פחות או יותר לניהול של עיר ענקית ומסובכת עם תקציב של חמישה מיליארד שקלים ועשרת אלפים עובדים? חזון זה נחמד ורעיונות זה חשוב, אבל לא בטוח שזה מספיק.

השנה ישנו גם מספר גבוה מאוד של רשימות שקמו במטרה לייצג את דרום העיר. אני ספרתי שבע כאלה. מספר פסיכי. למה הן לא מתאחדות לרשימה אחת שתשנה את התמונה בעירייה באופן מהותי? שאלתי אותם. התשובה פשוטה: אגו. כרמלה עוזרי מ"צדק חברתי" לא מוכנה להיות מספר 2 של שלמה מסלאווי, והוא מצדו לא יתייצב מאחוריה לפני שהגיהינום יקפא. רשימת "דרום העיר" שהייתה ראשונה לא תתאחד עם "הרשת החברתית" ובני בביוף מכפר שלם יעדיף שיגררו אותו בשערות ראשו לאורך כביש 6 מאשר להתייצב יחד עם "עיר ללא גבולות", וכך הלאה. ויש גם את הליכוד, הטוען לייצוג הדרום, עיר לכולנו, יאפא - הרשימה הערבית-יהודית - ש"ס, ועוד, ועוד. רובם, אגב, יטענו בתוקף שהם דווקא רצו להתאחד ושהאחרים הם אלה שלא הסכימו. ותאמינו לי שעברתי על המצעים של הרשימות האלה: הם לא שונים כמעט בכלום.

הפיצולים נמשכים גם בימין הקיצוני: הליכוד, שזוכה בתואר הקמפיין הגזעני, המכוער והדוחה ביותר, עם הבטחה להשתיק את המואזינים, מתחרה עם ש"ס במי יהפוך את העיר ליהודית יותר.

וכך גם בשמאל היותר קיצוני: אמילי מואטי ואסמה אגבארייה זחאלקה הקימו את "עיר ללא גבולות", מה זה בדיוק? שאלה טובה. אגבארייה זחאלקה הייתה במקום הראשון במפלגת דעם בבחירות לכנסת. מדובר בבחורה מרשימה, דעתנית וחדה כתער, אבל נראה שהיא לא ממש בחירה, אם להתבטא בעדינות: ארבע פעמים ניסתה להתמודד לכנסת ופעמיים למועצת עיריית תל אביב ללא הצלחה.

מואטי מספרת שאף רשימה יהודית לא רצתה את אגבארייה זחאלקה במקום גבוה, תעודת עניות ללא ספק, אבל גם זה לא אומר שחייבים לפתוח רשימה חדשה. זה שוב אותו האגו שמכשיל בכל פעם מחדש. חבל, כי העיר יכולה הייתה להתכבד בנציגה כמו אגבארייה זחאלקה.

ובכל זאת, היו כמה שהרשימו אותי יותר, כמו כרמלה עוזרי מרשימת "צדק חברתי" בחוג בית על גג בעג'מי מול שקיעה נהדרת. עוזרי מכהנת במועצה חמש שנים, חברה בקואליציה של חולדאי. לזכותה ייאמר שאת השם "צדק חברתי" הגתה הרבה שנים לפני דפני ליף. עוד ייאמר לזכותה, שהיא לקחה את התיקים שאף אחד לא רצה לגעת בהם בעירייה: שיקום האסירים והמכורים לסמים. למועצה הגיעה אחרי שנים ארוכות של פעילות חברתית ופעילות פוליטית. היא חברת מרכז ליכוד וכבר 13 שנים היא משמשת יו"ר ועד שכונות ביצרון ורמת ישראל. אם לארבעה וסבתא ל-12.

יש בה משהו, בעוזרי. מין חום כזה ואמינות. אני מת עליה ישר. היא מזכירה לי מאוד את מיטל להבי ממרצ, למרות המרחק הפוליטי: שתי נשים מזרחיות, שקולן נחרך במי יודע כמה אלפי סיגריות והן לוקחות את העבודה שלהן נורא ברצינות. הדבר שהכי מצא חן בעיניי אצל כרמלה עוזרי - מלבד העברית העילאית, הנהדרת, שילוב של שפה גבוהה ועגת רחוב בסגנון ייחודי ובדיקציה נהדרת - זו העובדה שזה היה חוג הבית הכי הטרוגני שהייתי בו מכל הרשימות ומכל המפלגות. אלה תמיד אותם האנשים, אבל בחוג של עוזרי מצטופפים להם ביחד ערבים, רוסים וישראלים ותיקים, אשכנזים ומזרחים, ומנשנשים יחד בורקס, מרכלים בשלוש שפות ומדליקים אחד לשני סיגריות. אותי זה קנה.

כנ"ל התרשמתי מאוד מסיעת "דרום העיר", אחת הסיעות המעניינות שקמו לאחרונה. הסיבות להקמתה ברורות: תושבי הדרום מרגישים שהעיר נטשה אותם עם עשרות אלפי מבקשי מקלט. את "דרום העיר" מרכיבים דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, סטרייטים והומואים. יש משהו יפה ומלא תקווה בלראות את מספר 1, חיים גורן (32), מורה חובש כיפה משכונת שפירא, לצד דן פאר, איש תקשורת גאה מנווה שאנן.

בגלל חילוקי דעות לא ממליצה הרשימה על מועמד לראשות העיר: יש התומכים בחולדאי, יש בהורביץ, וכולם משתדלים לשמור זה על כבודו ועל מקומו של זה. וזה יפה. המצע לא מתמקד רק בפליטים, אלא גם בחינוך, בספורט ובסביבה. אני מצטרף אליהם לסיור לילי בתחנה המרכזית הישנה - ערב מדכא ודי מפחיד, בין חולדות ובתי מרזח, דוכנים של רכוש גנוב ותחושה קודרת של ייאוש. אנחנו עוברים בין בתי הזונות ברחוב פין, לבית כנסת בוכרי שהפך לפאב של אריתראים, מדלגים בין ערימות זבל עצומות ועשרות שיכורים, לבין גינות ציבוריות שהפכו למתחמי שינה מדכאים. אלימות היא תמיד אופציה. דרום העיר מחכה לגאולה. למעשה, הוא כבר לא יכול לחכות. מישהו צריך פשוט לעשות שם משהו. העירייה לא יכולה לעשות את זה לבד, המדינה צריכה להתערב, ואתמול.

אהבתי מאוד גם את סמי אבו שחאדה מרשימת יאפא. אבו שחאדה, 37, דוקטורנט להיסטוריה שכותב את הדוקטורט שלו על יפו ומדריך תיירים, מקבל את פנינו במטה של הרשימה הערבית-יהודית המשותפת. לא רק ערבית-יהודית אלא גם מרובת נשים, שזה תמיד טוב.

18 אלף ערבים חיים ביפו, כשליש מהתושבים. חצי מתוכם בעלי זכות בחירה, מה שאומר שהפוטנציאל עומד על שני מנדטים. כרגע הוא לבד במועצה, בקואליציה של חולדאי שאליה נכנס עקב מיש-מאש פוליטי: פרישת מרצ וסיעת "לתת לחיות" מהקואליציה הכריחו את חולדאי להכניס אותו פנימה. "חולדאי למד להעריך אותי", הוא אומר.

- ואתה אותו?

"הוא מאוד ישר, מאוד נקי. אני כמובן חלוק עליו אידיאולוגית, אבל אני חושב שהרבה ממה שאומרים עליו זה שטויות. הוא השקיע ביפו, בתקופתו גדל מספר הרחובות על שם ערבים. לא מספיק כמובן, אבל זו התחלה. בהתחלה הוא אמר שיפו היא לא עיר מעורבת, שיש לו יותר עובדים זרים מערבים, אבל לאט לאט למד, הבין".

אבו שחאדה, פעיל בל"ד, מספר על המהפך שעבר, הוא והתנועה. "תמיד היינו שליליים, חיפשנו מה חסר, ביקרנו והתלוננו. עכשיו אנחנו חיוביים, חושבים איך אנחנו רוצים שיפו תיראה, איך היינו מנהלים אותה בעצמנו. יש לנו חזון. שנים חשבנו רק על הערבים של יפו. עכשיו אנחנו חושבים גם על היהודים, ואיתם".

יש משפט אחד של אבו שחאדה שהורס אותי, שהולך איתי ימים אחר כך. כשאנחנו מדברים על היטמעות בחברה ועל תחרות ועל קשיי הסטודנט הערבי בהשתלבות באקדמיה או בעבודה, הוא אומר: "זה כמו בשיר הזה של אלתרמן, רק הפוך: אני, הדלתות לא מנחשות אותי והן לא נפתחות לי מעצמן". זה מאיר אריאל, אני אומר לו, וגרוני נחנק.

המרחב ביפו, הוא מסביר, מתוכנן ליהודים על-ידי יהודים. "לא יכול להיות שאין אף מהנדס ערבי, אבל עובדה שלא היה אף ערבי אחד בשום תהליך של קבלת החלטות. קח לדוגמה את פארק המדרון, פארק נהדר. כשתכננו אותו שאלו אותנו מה אנחנו רוצים, יעני שיתוף ציבור. אמרתי: יותר חשוב מפארק ויותר דחוף זו בעיית הדיור, בעיית החינוך. אמרו לי: לא, הכסף רק לפארק. אמרנו, בסדר. אנחנו משפחות גדולות, אוהבים לעשות על האש, בואו נעשה הצללה, נציב מנגלים. מה יצא מזה? כל הפארק מלא שלטים: 'אסור לעשות מנגל'. אתה מבין? אתה יודע מה הכי מצחיק? שבמצב נורמלי היינו נטמעים בחברה ונמחקים לגמרי כקהילה. דווקא הגזענות של היהודים 'הצילה' אותנו, גרמה לנו להתכנס, לנסות לשמור על מה שאפשר".

- כל הזמן מדברים על ג'נטריפיקציה ביפו, שהיהודים דוחקים החוצה את הערבים.

"אבל האמת שזה כמעט הפוך. תחשוב: לפני 48' היינו פה 120 אלף ערבים, כולם גורשו או ברחו, נשארו 4,000 והנה, גדלנו לכמעט עשרים אלף. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אל תשכח שתל אביב יצאה מיפו, עם כל הכבוד. לא למחוק את ההיסטוריה, זה המינימום".

פגשתי גם את דן להט, מקום ראשון ברשימת "יש עתיד", בנו של צ'יץ' עם לסת רבועה של דמות מקומיקס, שכיהן בקדנציה האחרונה מטעם הירוקים, אף על פי שלא היה ממש ירוק. הוא גם לא היה פעיל מי יודע מה של יש עתיד, אבל "הצבעתי ליש עתיד, מאמין בדרכם".

"אני מבסוט מחולדאי", הוא אומר, "דלתו פתוחה, הוא ראש עיר טוב, פועל לגופו של עניין. גם מדואל הוא איש יקר והגון שפועל לגופו של עניין. אני לא מסכים עם דרכו. לטעמי, הוא לא יכול להיות ראש עיר, לא בגלל חוסר ביכולות אלא בגלל דעותיו. את ניצן הורביץ אני לא מכיר, אבל בשביל להיות ראש עיר צריך ניסיון מסוים, להבין, לדעת לנהל, לעבוד עם אנשים. הוא מעולם לא עשה שום דבר ביצועי".

כשאני מציין בפניו שרשימת ההישגים שלו דלה משהו, הוא משיב: "חבר מועצה אחד לא יכול לעשות שום דבר, אבל ישבתי בוועדת תכנון ובנייה ועשיתי דברים חשובים, סייעתי למאות אנשים, ישבתי בדירקטוריונים, נאבקתי נגד הבנייה בכיכר המדינה (והפסדתי), נאבקתי נגד פיטורים של סייעות ועוד. עבדתי בחריצות חמש שנים".

מפלגת העבודה רצה השנה באופן עצמאי, אחרי שנפלה החלטה להיפרד מחולדאי, שצמח מהמפלגה ועזב אותה, מתוך מחשבה למנף את הישגי המפלגה (יהיו אשר יהיו) ואת הרוח החדשה המנשבת בה (תהא אשר תהיה). מס' 1 ברשימה הוא שמוליק מזרחי, 65, עשרים שנה במועצת העיר, חבר ותיק ואהוד במסדרונות. יו"ר ועדת שכונות ורבעים, חבר ועדת בניין עיר, יו"ר ועדת מכרזים של העירייה ועוד. מס' 2 היא תמר שחורי, 32, לשעבר יו"ר אגודת הסטודנטים בבן גוריון ויו"ר ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים. במקום השלישי יוני רגב, עו"ד ופעיל מרכזי בקבוצת האוהדים הראשונה בישראל, הפועל קטמון ירושלים. במקום הרביעי ברק שש, איש היי-טק ומתנדב באס"ף (ארגון סיוע לפליטים בדרום תל אביב).

המפלגה תומכת באופן רשמי בחולדאי, למרות חילוקי הדעות. המחאה החברתית, אומר מזרחי, חידדה את המהות של מה שאנחנו עושים פה, כמפלגה, ותרמה להחלטה לרוץ עצמאית ולייצג את ערכי המפלגה והמחאה. חברי העבודה מצפים לארבעה מנדטים - אחוזי הצבעה נמוכים דווקא יהיו טובים להם, הם אומרים.

כמי שיושב בקואליציה עשרים שנה, אני שואל את מזרחי, שותף להצלחות וגם למחדלים, יש לך ודאי פרספקטיבה על תקופת חולדאי.

"בעיניי הוא הוביל את העיר למקום טוב", הוא משיב. "צריך רק לחזק את הצדדים החיוביים. אנחנו נחזיר את חולדאי לעבודה - זו הסיסמה שלנו".

כיו"ר ועדת מכרזים, האחראי על כל עניין עובדי הקבלן, אומר מזרחי שלמעט כמה קבוצות שחייבים להכניס אותם להעסקה ישירה, כמו אנשי החינוך והרווחה, ולמעט מחדלים קטנים פה ושם - הרי שסך הכול עיריית תל אביב היא מעסיק הגון והוגן. מזרחי גם מגן על ראש העיר בנוגע לתחבורה הציבורית: בכול אשם השלטון המרכזי, הוא אומר, גם בכישלון החרוץ של הרפורמה. הוא מעיד שמשהו השתנה אצל חולדאי גם בנוגע לדרום העיר ושאת התוצאות נראה כבר בקדנציה הקרובה. הם מצביעים על היתרון שבלהיות הזרוע המוניציפלית של מפלגה ארצית - ואני מסכים איתם על כך. תמר שחורי מעירה שהרוב המוחלט של הח"כים בעבודה הם תל אביביים ומזרחי מאחל לעיר לכולנו עוד חמש שנים באופוזיציה. אנחנו מייצגים את כל העיר, הם אומרים.

טוב, כולם אומרים את זה.