האגדות האורבניות סביב נבחרת ישראל

יש הרבה תיאוריות שמנסות להסביר מדוע מאז ימי גולדה מאיר לא העפלנו לטורניר גדול; אבל אולי באמת מדובר בעיוות סטטיסטי שמסרב להתיישר?

יותר קל למצוא נפט בקידוח של מאגר שמן, מאשר לעלות על פתרון מניח את הדעת לחידה האנושית המאסיבית: מדוע נבחרת ישראל לא מצליחה להעפיל לאף טורניר בינלאומי גדול מאז ימי גולדה מאיר. יממה לאחר סיומו של עוד קמפיין מדכדך עדיין מנקרת בראש אותה הבנה לגבי הכישלונות החוזרים מאז מקסיקו שבעים: מדובר בסטייה סטטיסטית מטורפת, כזאת שאין לה אח ורע בכדורגל העולמי.

יש הרבה תיאוריות שמנסות להסביר את הסטייה הזאת בעזרת כלים הגיוניים. אבל עם קצת מאמץ ניתן להפריך את כולן בקלות רבה. הבה נצלול לנבכי סיפורי האגדות האורבניות שבישראל אוהבים לספר.

***

1. בסיס הפירמידה הרעוע. אין כאן מספיק כדורגלנים ואין מספיק כישרון ממנו יכול המאמן הלאומי לבחור 11 שחקנים ראויים שילבשו כחול-לבן. לפי דוח שהוציאה אופ"א, בעונת 2010/11 היו בארץ רק 27.3 אלף כדורגלני נוער (מתחת לגיל 18), נתון מאד נמוך ביחס לרוב מדינות האיחוד האירופי (בפורטוגל, לדוגמה, היו באותה עונה 112.3 אלף שחקני נוער, כך שהסיכוי שלהם לגדל כריסטיאנו רונאלדו גבוה פי ארבעה). אבל יש חורים בתזה הזאת: איך תסבירו למשל את סלובניה, שעם 20.5 אלף כדורגלני נוער, העפילה במילניום הנוכחי כבר לשני מונדיאלים וליורו אחד? מה הסוד הגדול של בוסניה, מדינה שרשומים בה 350 שחקנים מקצוענים (בישראל יש פי שלושה יותר), שהבטיחה את מקומה בברזיל 2014?

2. השקעה כספית עלובה בדור העתיד. בישראל, אפילו במועדונים הגדולים, אין אקדמיות יוקרתיות. הקבוצה שמוציאה את הסכומים הגבוהים ביותר על מחלקת הנוער שלה כיום היא האלופה מכבי ת"א - בסביבות 10 מיליון שקל בשנה, מספר לא מרשים במונחים של אקדמיות בינוניות מאירופה. רוב מאמני הנוער בארץ הם אנשי מקצוע ברמה נמוכה שגם מתוגמלים בהתאם לכישוריהם (100 אלף שקל ברוטו בשנה למאמן נוער נחשבת למשכורת עתק בתעשייה). אבל רגע, כיצד לטביה- מדינה שעדיין סובל מהנשורת הקומוניסטית, עם תמ"ג נמוך פי שישה מזה של ישראל, שכר ממוצע במשק של כ-2,500 שקל לחודש, וליגת כדורגל עם קבוצות עניות הרבה יותר מאלו של ליגת העל - הצליחה להתגבר על הדלות, ולהשתחל לטורניר יורו כבר לפני תשע שנים?

בהקשר הכספי, יש גם את הארגומנט הפופוליסטי שקובע כי איפה שיש מתקנים עלובים לא יוכל לצמוח דשא. רק שהמתקנים כאן לא באמת עלובים. בטח לאחר הפיתוח המאסיבי של השנים האחרונות, שממשיך לצבור תאוצה. מדינה שאירחה באופן מופתי טורניר יורו לנבחרות צעירות, לא יכולה ליילל שאין לה מתקנים - זה נכון גם לגבי אצטדיונים, וגם לגבי מגרשי אימונים. נסו לתפוס באינטרנט קטעים של משחקים מהליגה הקרואטית. המגרשים בישראל נראים כמו ארמון בקינגהאם לעומת מה שהולך שם. לקרואטיה, כזכור, יש נבחרת בוגרת שעל העוצמות וההישגים שלה מיותר להשחית מילים, ומאגרי שחקנים בלתי נגמרים בכל הגילאים.

3. תרבות ספורט קלוקלת. הטענה שספורט זה לא משהו שנתפש בעם שלנו כדבר מספיק חשוב, שהבחורים הצעירים הכי מצוינים כאן הולכים לגולני או לקורס טיס, אבל בטח לא להפועל פתח תקווה. זה נשמע סביר, עד שמסתכלים על הדוגמה ההפוכה: נורבגיה. המדינה הסקנדינבית הקטנטנה היא מעצמה של תרבות ספורט. לפי נתוני מחקרים של נציבות הספורט באיחוד האירופי, 39% מהנורבגים עוסקים בספורט תחרותי כלשהו, מקום ראשון מבין מדינות היבשת, לפני גרמניה (32%). לנורבגים גם אין איראנים ופלסטינים וסורים ומצרים על הראש. ובכל זאת, נורבגיה נכשלת בכדורגל בינלאומי, ולא הצליחה כבר עשור וחצי להגיע לטורניר גדול. את הקמפיין הנוכחי היא סיימה במקום הרביעי בבית שלה אחרי שווייץ, איסלנד וסלובניה.

4. "זו הרמה שלנו. אנחנו דרג 3-4 באירופה. זה מה יש". טיעון שהוא בבל"ת מהסוג הנחות ביותר. כדורגל הוא משחק של סנסציות. זה נכון כפליים בכדורגל הנבחרות, שבו אין שוק שחקנים חופשי והכסף מתקשה לדבר. את בתי המוקדמות האירופיים של מונדיאל 2014, סיימו שש נבחרות שהוגרלו לבתים מהדרגים הנמוכים 3 עד 6, במקום הראשון או השני. כלומר: 33% "הפתעות". כולל איסלנד. הנתון הזהה במוקדמות מונדיאל 2010 עמד על 50% (!). על נבחרת ישראל, ובאמת שזה לא ברור למה, ההפתעות תמיד מדלגות: ב-11 קמפיינים בעידן האירופי, היא הצליחה לסיים רק פעם אחת במקום השני.

***

מה כל זה אומר: שלפעמים עדיף לוותר על ההלקאה העצמית, חשבון הנפש, הייסורים, ההתחבטויות, הטיפולים הפסיכולוגיים, הכתבות בעיתון בנוסח "איפה טעינו", והזעקות הפנימיות "אלי גוטמן הביתה, אבי לוזון לצינוק".

לפעמים צריך לקוות רק לדבר אחד: שכמו אצל הנחותים האחרים מעבר לים - ייפלו סוף-סוף גם אצלנו הכדורים הנכונים בפיס.