תוכנית השפיות הכלכלית (הלא שפויה) של הכדורסל האירופי

ביורוליג הציגו מגבלות פיננסיות שאולי אמורות לסייע לקבוצות בסדר הגודל של מכבי ת"א, אבל קשה לראות אותן מבשילות לכדי פרקטיקה

בשנה שעברה הוציאה היורוליג לראשונה מהארון את תוכנית השפיות הכלכלית שלה. הכיוון היה די כללי ודיבר על משהו שיזכיר את תקנות הפייננשל פייר-פליי של מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, שהתקין רגולציות דומות במהותן בהכדורגל האירופי - שהמטרה הגדולה שלהן היא למנוע מקבוצות לקרוס כלכלית. העניין הזה הגיע בתזמון די ברור: כמה קבוצות גדולות (בעיקר פנאתינייקוס ואולימפיאקוס) החלו להראות סימני שבירה או לפחות הידוק חגורות; המצב הכלכלי בספרד השאיר את ברצלונה וריאל על הרגליים אבל קבוצות הדרג השני (לבוראל, מלאגה) התחילו לגמגם כלפי מטה; באיטליה אפילו סיינה התחילה להתאדות.

מי שדחף לכיוון הזה של שפיות כלכלית לא בהכרח עשה את זה מדאגה לקריסת הכדורסל האירופי. מכבי ת"א, למשל, שהיתה בין אלו שלחצו למיסוד התקנות, עשתה את זה מתוך הפנמה שאין לה מה לחפש מבחינה תחרותית במקום שבו מסתובב כסף כל כך גדול. מכבי היא הדוגמא הכי בולטת לקבוצות שגילו שאפילו למסורת אין יותר משמעות ביכולת להשאיר שחקנים, שתמיד יעדיפו את המקום שבו משלמים יותר.

לאחרונה פרסמה היורוליג את עיקרי התוכנית, בספר התקנות והרגולציות שהוציא הארגון לקראת עונת המשחקים החדשה 2013/14 (EUROLEAGUE BYLAWS). למען האמת קצת קשה להתייחס אליה ברצינות או להאמין שהיא תעבוד כמו שצריך.

אז מה הם בעצם שני החוקים העיקריים שאמורים להיכנס לתוקף, ולמה סביר להניח שבסופו של דבר הם לא יעבדו?

חוק מספר 1: הגבלת הזרמת הכספים של הבעלים

זהו למעשה ההבדל העיקרי בין תקנות הפייננשל פייר-פליי של הכדורגל לאלו של הכדורסל. בעוד שבכדורגל הרוב המוחלט של הכסף אמור לבוא מהכנסות טבעיות של המועדונים ואוסר על הזרמת הון מצד בעלים, בתקנות החדשות של הכדורסל היורוליג ממשיכה ומעודדת את הבעלים להיות אלו שמזרימים את מירב הכסף על מנת להעמיד תקציב. היא רק מבקשת לעשות זאת תחת איזו מגבלת גג. מהו הגג? התקנות החדשות קובעות שהחל מעונת 2015/16 יעמוד הסכום המקסימלי שיוכלו הבעלים להזרים באופן ישיר או עקיף (באמצעות חברה שבבעלותם), על 75% מהתקציב הכללי של המועדון; בעונה שלאחר מכן (2016/17) היקף ההזרמה המקסימלי יהיה 70%; והחל מעונת 2017/18 ההיקף המקסימלי המותר יהיה 65% מהתקציב הכולל.

אם ניקח לרגע קבוצות עשירות כמו ריאל מדריד או ברצלונה, עם תקציבים של כ-25 מיליון אירו בעונה, המשמעות היא שהחל מהעונה הראשונה שבה ייכנסו התקנות לתוקף הן יוכלו להביא מ"הבעלים", כלומר מקבוצת הכדורגל של המועדון במקרה שלהן - כ-18 מיליון אירו בלבד, והיתר מהכנסות טבעיות. במקרה של ריאל ובארסה, העניין הזה עוד איכשהו אפשרי. גם היווניות עוד יכולות איכשהו להתקרב לאזור של הרגולציה. אבל במקרה כמו של צסק"א מוסקבה או לוקומוטיב קובאן שהצטרפה השנה, בלתי אפשרי לראות את זה קורה: המועדונים הללו נשענים כמעט לחלוטין על השקעת בעלים או ספונסר שהוא המממן הכמעט בלעדי.

למי מתאים החוק הזה? למכבי ת"א כמובן, שממשיכה להישען כמעט אך ורק על הכנסות טבעיות ולא על כספי בעלים, והדרך שלה להתקרב בחזרה לטופ של היבשת מבחינה ספורטיבית היא לראות איך קבוצות מתכווצות כלפי מטה לכיוונה מתוקף אותן רגולציות. הוא מתאים גם לקבוצות הגרמניות שהחלו בצעדים ראשונים לכניסה לכדורסל האירופי ומנוהלות על-פי מודלים של הכנסות טבעיות. ואם יש כלכלה שהיורוליג מנסה להכניס כבר שנים בכוח לארגון - זהו השוק הגרמני.

חוק מספר 2: הגבלת שכר השחקנים

לפי חוקי היורוליג החדשים, שכר השחקנים המקסימלי יהיה 65% מהתקציב הכולל של המועדון. בסעיף הזה כנראה שאף קבוצת יורוליג לא תצליח לעמוד, בוודאי לא הבכירות שבהן. אצל חלק מהקבוצות סעיף השכר עומד על יותר מ-80%. הכדורסל האירופי בנוי ככה שכדי למשוך את השחקנים הטובים ביבשת, או לשכנע אותם לעשות קאמבק מה-NBA, צריך לשלם שכר גבוה ולא פרופורציונלי ביחס לתקציב המועדון. יתר הוצאות התפעול ברוב המקרים הן די זניחות.

למה זה לא יעבוד? הקפיצה הכלכלית או הספורטיבית של היורוליג או הכוח שלה בשנים האחרונות התרחשו מסיבה אחת בלבד: הכסף הגדול, התקציבים המנופחים והמשכורות שאיפשרו להביא לא מעט שחקני NBA או לגרום לשחקנים אירופים מה-NBA לחזור ליבשת הישנה. לא בטוח שביורוליג היו מוכנים לוותר על הגעה של שחקנים כמו נבארו, סרחיו רודריגז, קירילנקו, ג'ורדן פארמר, רודי פרננדז - רק בגלל יישום של תקנות פיננסיות. מבחינת היורוליג ומבחינת השיווק והמיתוג שלה, עדיף כמה שיותר קבוצות שמוכנות לשלם כסף גדול שמושך כוכבים, גם על חשבון קריסה של איזו קבוצה אחת לכמה עונות.

ההיסטוריה הקצרה הראתה שגם קריסה של קבוצה היא משהו שאפשר לחיות איתו, ובכלכלה אין ואקום: כשקבוצה קורסת תמיד מגיע האוליגרך או הפראייר הבא שרוצה להשקיע. בטורקיה כבר שלוש שנים שנכנס כסף מטורף. ברוסיה חימקי נקלעה לקשיים אבל בינתיים צמחה קובאן. בספרד ברצלונה וריאל תמיד יהיו על הרגליים; עכשיו מתחיל להיכנס כסף לכדורסל הגרמני עם באיירן מינכן (11 מיליון אירו תקציב העונה).

קשה לראות את היורוליג הולכת לחפש ספונסרים וזכייני טלוויזיה ומנסה לקושש אירו לאירו, ומצד שני מעבירה מסרים לקבוצות על כך שהיא מעדיפה שפיות כלכלית ושלא יביאו שחקנים מה-NBA.

***

הבעיה הגדולה של היורוליג היא לא השפיות הכלכלית או חשש להיעדר תחרותיות (6 זוכות שונות מאז 2000 זה לא כל כך רע). הכדורסל האירופי החוסה בצלו של הכדורגל צריך לקבל בידיים פתוחות כל מי שרוצה להשקיע בו. זו הדרך היחידה ללכת קדימה. ולכן, כשיגיעו לגשר של יישום התקנות בעוד שנתיים, ימצאו את הדרך איך לזרוק אותן לפח.