אובדן הקוסמות

מה קרה בירושלים לצמד עושי הפלאות של הפוליטיקה הישראלית

בניגוד לרושם שנוצר, ראש הממשלה גילה עניין רב בעודו שוהה ברומא בתוצאות הבחירות לראשות עיריית ירושלים. הוא ניסה לברר כל הערב מה תמונת המצב בין משה ליאון לניר ברקת. הנתונים זרמו לבירה האיטלקית כל הזמן. יותר משהופתע מהפער המצומצם בין ברקת לליאון- שנחזה בשבוע שעבר במדויק בסקר "גלובס"- הצטרף נתניהו לתהיה מה קרה שם בירושלים לשני השועלים המנוסיםליברמן ודרעי, איך שני הענקים של הפוליטיקה, שקסמו קסמים וחרצו גורלות, איבדו את זה ועשו כל-כך הרבה טעויות. איך השניים שמו את כל כובד משקלם על המהלך מבלי לסגור את כל הפינות. שהרי אף אחד מהם לא נחשד בתמימות, קל וחומר לא בחובבנות.

מי שראה את שפת הגוף של ליברמן בערב ההפסד, יכול היה להעריך את עוצמת המכה עבורו. כגודל האתגר והרף שהציב לעצמו, כך היו השוק וההלם. הוא חטף מכה תדמיתית, פוליטית, כלכלית ובעיקר כואבת. תדמיתית לא צריך להסביר. פוליטית - נדון בה בהמשך. כלכלית? הליכוד-ביתנו הפסידה בסיפור הזה 4 מיליון שקל: ליברמן ודרעי התכוונו להכניס חמישה חברים למועצת העיר, כשכל אחד מהם שווה 800 אלף שקל. מרבית הכסף הגיע ממטה ישראל ביתנו, ומיעוטו מהליכוד (300 אלף). בסוף לא נכנס אפילו אחד.

במטה ליאון היו בטוחים בניצחונם, אחרת קשה להסביר את העובדה ששכרו לאירוע הכרזת התוצאות את האולם הגדול של מלון רמדה רנסנס בירושלים. אמנם במטה ניסו לשמור את הדבר בסוד עד עשר בלילה שעת סגירת הקלפיות מפחד שהדבר יגרום למטה ברקת לצאת בקריאת חירום נואשת לבוחריו וגם מחשש לעין הרע.

בשעה 22:30 המקום היה מלא. היה מי שיעץ לליאון להישאר בביתו ולא להגיע למלון עד שיתבררו התוצאות הסופיות, אולם ליברמן, שהיה משוכנע בניצחון, לא המתין והגיע למקום בעצמו. רק לאחר חצות האופטימיות הלכה והתפוגגה ככל שנקף הזמן. אחרי השעה 24:00 כבר נראו אנשי ליאון מודאגים. סמוך לשעה 1:00 הם התחילו לשמוע את קריאות השמחה ממטה ברקת, אולם סירבו להאמין.

ליברמן, ליאון וקומץ מקורבים הסתגרו במשך זמן ממושך באחד החדרים שבקומת הכניסה שבמלון. דרעי, דרך אגב, לא היה שם. איש לא הורשה להיכנס לחדר. האווירה היתה כבדה. לא היו האשמות, וגם לא חילוקי דעות, רק תחושה כבדה שהתחלפה בעצב גדול. לאחר השעה 2:00 כשהיה ברור מעל לכל ספק שברקת ניצח, יצאו ליברמן וליאון לפעילים שנותרו באולם ומיאנו לעזוב אותו ולקומץ אנשי התקשורת, והודו להם במילים חמות. לפעילים. לא לתקשורת.

לפני שלושה וחצי חודשים כשהתחיל המרוץ לעיריית ירושלים נראתה מועמדותו של ליאון כבדיחה לא מוצלחת של ליברמן. "משה מי?" שאלו הירושלמים. למרות שבחמש שנים האחרונות שימש כראש הרשות לפיתוח ירושלים, עשה זאת ליאון בצנעה, בהתנדבות, הרחק מפרסום ואור הזרקורים. מעולם לא היה איש ציבור או איש פוליטי. תמיד נחשב לאיש של מעשים, לא של דיבורים. לעבוד הוא יודע, להתראיין פחות. בחיים התקשורתיים אין לו מושג ולכן נפל לבורות. ליברמן כבר היה מוצא דרך לענות על השאלות ב"וואלה" על קולנוע אדיסון, אבל ליאון? הוא השיב לעניין והפסיד מנדט.

בשלושת החודשים האחרונים עשה ליאון כברת דרך ארוכה על מסלול ההמראה. יחד עם אנשי מקצוע מוכשרים כמו יוסי לוי וישראל בכר, הוא נוהל בזהירות ומקצועיות ונחשף בהדרגה. עם הזמן הוא שיפר מיומנויות ופיתח כישורים פוליטיים. ככל שהלך והצטמצם הפער, כך גדלה האש לעברו מכיוונו של מטה ברקת. לאט לאט הבינו גם שם שליאון הפך מקוריוז לסכנה, והמשיכו להשמיע את אותה המנגינה: ליברמן ודרעי, קומבינה וגבעתיים. וזה עבד.

אבל מי שהכריע את הבחירות בירושלים היה ח"כ יעקב ליצמן. מתחילת הדרך היו ליברמן ודרעי משוכנעים שהחרדים יתייצבו כולם מאחורי מועמדותו של ליאון על סמך שיחות מקדימות שעשו והרושם שהחרדים האשכנזים נטעו בהם. בסוכות הגיעו ליאון ואנשיו לסוכתו של ליצמן וביקשו לסגור את תמיכת חצרות גור, בעלז ואוירבך. ליצמן מחבב את ליאון. אם לא יהיה מועמד חרדי, אמר ליצמן, אתמוך בך. אז עוד לא היה ברור אם לופוליאנסקי יתמודד. ליאון ואנשיו יצאו מרוצים ומאותו הרגע ספרו את שלוש החצרות כקולות ברזל. אלא שהם לא עשו שיעורי בית. ליצמן, איש אגודת ישראל, ידע כבר אז שליאון כבר סגר עם עמיתו לסיעה פורוש ועם יריבו איש דגל התורה גפני, וגמלה בליבו החלטה להראות לליאון ואנשיו מי באמת בעל הבית ביהדות התורה.

חיבתו של ליצמן לליברמן, היא כבר סיפור אחר לגמרי, ויש מי שסבורים שהוא מעולם לא התכוון לתמוך בליאון בדיוק מהסיבה הזו. הוא רואה בליברמן (ולא בלפיד) כמי שאחראי להדרת החרדים מהקואליציה הנוכחית. החשבון הפתוח של ליצמן עם ליברמן הפך השבוע להיות דו- צדדי.

כשהודיע המועמד החרדי חיים אפשטיין על התמודדות, החליט ליצמן להראות לליברמן מאיפה משתין הדג ומי מקבל כאן את ההחלטות. בשבוע האחרון כשהתברר לליברמן שלא יזכה לתמיכת שלוש החצרות בהוראתו של ליצמן, הוא ניסה להפעיל לחצים. "מי שלא יעזור לי היום אני לא אעזור לו מחר", הוא אמר לליצמן, שהשיב בחיוך: "מי שלא עזר לי אתמול אני לא עוזר לו היום".

בעוד ליברמן תפס את דבריו של ליצמן כעוד שריר שהוא והחרדים עושים כדי לסחוט יותר, התברר כי הצד של ברקת לא ישב בחיבוק ידיים וניהל מגעים עם אותם החרדים. מסתבר שהפוליטיקה החדשה של ברקת כוללת גם את החרדים הישנים.

בשורה התחתונה, אם אפילו רק שתיים מתוך שלוש החצרות היו עם ליאון, הוא היה מנצח. גורם המקורב למטה ליאון אמר שליצמן ירצה לשכוח את הלילה שברקת ניצח עוד יותר מאשר ליברמן. מה שבטוח הוא שליברמן הרוסי הוא יותר בדואי מבדואי. הוא פתח אתו חשבון שלא ייסגר בשנים הקרובות.

בבחירות 2006 עשה ח"כ אורי אריאל עשה קמפיין לאיחוד הלאומי על הראש של ליברמן, וצייר אותו כשמאלני. ליברמן לא קיים אתו כל קשר במשך שבע שנים. עד הבחירות בירושלים, אז הבין שהוא זקוק לאריאל כדי להגיע לציונות הדתית. עכשיו תורו של ליצמן להיכנס להקפאה. אולי בבחירות הבאות יגברו האינטרסים על הטינה.

עוד מוקדם להספיד את ליברמן ודרעי. הצריבה שהם קיבלו בירושלים עלולה לפרק את הברית הפוליטית. החברות ביניהם היא ארוכת שנים וקשה להאמין שתפגע, אבל אולי גם זה יקרה. בחלוקת התפקידים ביניהם הוחלט שדרעי לא ייקח חלק בקמפיין ולא יעמוד בפרונט. בכל פעם שפתחו לו מיקרופון עוד מצביע פוטנציאלי נעלם. עם כל ראיון הצליח להבריח עוד חילוני ועוד דתי, ראיונות שלא הוסיפו בריאות ונחת לא לליאון, ודאי שלא לליברמן. חלקו היה להביא את ש"ס. את השאר עשה ליברמן.

מי שציפה לדרעי מיושב ובוגר קיבל את דרעי הישן התזזיתי, החד וקל הלשון שלא מעט מהתבטאויותיו באו לברך אך יצאו מקללות. דרעי הצליח בסופו של דבר להביא את ש"ס, אך כשל בהבאת החרדים האשכנזים ובקריאת המפה. הוא לא השכיל להבין שיחד עם הרב עובדיה והרב אליישיב, הלכה לעולמה גם ההצבעה החרדית השבטית, שמצבו בשטח הש"סניקי בכי רע, שהנאמנות למרן לא תופסת, שאין התלכדות סביב מנהיג אחד, שתפיסתית לחרדים יותר קל עם חילונים מאשר כיפות סרוגות, ושאין סיכוי שהחרדים ימחלו לליאון, שעמד בראש צוות המו"מ של הליכוד ושלח אותם לאופוזיציה.

ההשלכות של זה על הבחירות הבאות ועל ההנהגה הנוכחית בש"ס הן דרמטיות. כשמוסיפים לכך את הכישלון באלעד, מדובר בפגיעה אנושה. שם אין לדרעי אין עם מי לחלוק את הכישלון, בניגוד למקומות אחרים ברחבי הארץ שם הוא חולק את הכאב עם ליברמן. הברית הפוליטית עבדה, או נכשלה, לא רק בירושלים. בלוד, בבית שאן, באשקלון, בדימונה ובחדרה פעלו השניים יחד אך נחלו תבוסה ברוב המקרים.

מאז הבחירות הכלליות ברור לגמרי שהצעירים הרוסים פחות ממושמעים. הבחירות המקומיות חידדו את השאלה מה מידת היכולת של ליברמן לשלוט בקהל העולים ולהכתיב לו מהלכים, שהרי הדור החדש כבר נולד בישראל, ומוצא ההורים לא משחק תפקיד. ישראל ביתנו מושתתת על שטח יותר מש"ס. היא מתחזקת באופן קבוע גופים, עמותות, אגודות שמחברות את הציבור הרוסי. אלא שמאז שהתחבר ליברמן לנתניהו הוא איבד את הזהות הנפרדת וישראל ביתנו הפכה לסרח של הליכוד, לכן תוצאות הבחירות המוניציפליות הן עבורו אינדיקציה לשני דברים: לחוזק המותג ישראל ביתנו והאם עוד יש מקום לפוליטיקה מגזרית. לשני הדברים השלכות דרמטיות על הפוליטיקה הארצית. אם ליברמן הצליח להכניס פחות שחקנים במישור המוניציפלי, הוא ימצא את עצמו בבעיה קשה גם בבחירות לכנסת.

המערכה הבאה של ליברמן לא תהיה בבית הנבחרים אלא ב-6 בנובמבר בבית המשפט, עליה אין לו שליטה, הוא לא יכול להשפיע או להפעיל קשרים. אם ההכרעה תצטרף לרצף של הכישלונות האחרים, ליברמן יצטרך לעשות חושבים. אם ביהמ"ש יאפשר את הישארותו בזירה, ליברמן לא ימהר לפרק את השותפות עם הליכוד או את הקואליציה כמו שחושבים. התסריט הסביר הוא שליברמן יחל את המסע לכיבוש הימין.

צרו איתנו קשר *5988