ייצוגית לעולם חוזרת?

"מעשה בית דין" הוא מכללי היסוד במערכת המשפט הישראלית. לפי הכלל, כאשר בית משפט מוסמך דן בתביעה ופסק בה לגופה, בית המשפט לא יידרש לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילת תביעה זהה.

הרציונל שעומד בבסיס הכלל הוא קידום יעילות: מניעת דיון כפול והכרעות סותרות באותם נושאים ומניעת הכבדה על מערכת המשפט וטרדתו של הנתבע, שייאלץ להתגונן שוב ושוב מפני אותן טענות על כל הכרוך בכך. בתי המשפט מקפידים על קיומו של הכלל ומבררים היטב האם תובענה שהובאה לפניהם לא נדונה קודם לכן בבית משפט אחר.

ואולם, שאלה שטרם הוכרעה בחוק או בפסיקה עולה בהקשר ליישום הכלל בכל הנוגע לבקשות לאישור תובענות ייצוגיות. לאחר דחייתה של בקשה לאישור תובענה כייצוגית, רשאי לכאורה תובע אחר להגיש בקשה דומה כנגד הנתבע בתביעה שנדחתה.

מכאן עולה השאלה: מדוע לא תידחה מחמת "מעשה בית דין" גם בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה לאחר שבקשה קודמת נדונה ונדחתה?

ראוי לציין כי לשאלה העולה השלכות רבות חשיבות. ההחלטה לדון בשנית בבקשה לאישור תובענה ייצוגית - לעיתים בהיקפים של עשרות ומאות מיליוני שקלים - מטילה על נתבעים (שכאמור, כבר "זוכו" בהליך קודם), נטל משמעותי הכרוך גם בהוצאות רבות.

זאת ועוד, ההחלטה לשוב ולדון בנושא שהוחלט לסוגרו פותחת פתח להחלטות סותרות, דיס-הרמוניה משפטית והיא גם נוגדת את עיקרון סופיות הדיון, שנועד, בין היתר, להעניק מימד של ודאות לצדדים בדיון.

מכאן, מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, ולאור מתכונת הייצוג שנקבע בחוק תובענות הייצוגיות, במסגרתה היחיד מייצג בתביעתו את הרבים, ראוי להחיל את הכלל של "מעשה בית דין" גם על חברי הקבוצה המיוצגת בבקשה שנדחתה. זאת, באופן שימנע מהם הגשת בקשה חדשה לאישור תביעתם האישית כייצוגית בנושאים שנדונו והוכרעו.

קרבה משפטית

לצורך הרחבת הכלל של "מעשה בית דין" על מי שלא היה צד ישיר להליך המקורי, נדרשת קיומה של "קרבה משפטית" (privity) בין הצד "הזר", המבקש לתבוע בשנית, לבין מי שהיה צד להליך המקורי.

בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי בעת בחינת הקרבה, יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של הזר להצטרף להליך.

לאור מתכונת הייצוג שנקבעה בחוק תובענות ייצוגיות, לפיה היחיד (התובע המייצג) מוסמך לייצג את הרבים (הקבוצה), נראה כי מתקיימים הקריטריונים הנ"ל, המבססים יחסי קרבה משפטית בין התובע המייצג לבין חברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג.

מכאן שניתן לבסס את הטענה, לפיה גם החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית באשר לתובע המייצג, תהווה "מעשה בית דין" ביחס לחברי הקבוצה המיוצגת, באופן שישלול מהם את היכולת להגיש בקשה דומה נוספת באותם נושאים. זאת, מכוח קיומם של אותם יחסי קרבה בין חברי הקבוצה לבין התובע המייצג בבקשה שנדחתה, לפיהם מעצם השתייכותם לקבוצה הקודמת, ייחשבו חברי הקבוצה התובעת, כמי שכבר היה להם "יומם" בבית המשפט.

תוצאה זו נתמכת בעובדה שלפי חוק תובענות ייצוגיות ובכפוף לאישור בית המשפט, לחבר קבוצה בבקשה לאישור שנדחתה, זכות להשתתף בדיונים בבקשה. לכן, ממילא הפגיעה בזכותו "ליומו בבית המשפט" קטנה ביותר.

יש שיאמרו כי החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית הינה החלטה טכנית בהליך ביניים שאינה יוצרת "מעשה בית דין". על כך נשיב כי בשונה מהליך ביניים "רגיל", החלטה בבקשה לאישור ייצוגית, מהווה לפי פסיקת העליון "פסק דין".

בנוסף, מאחר שההכרעה בבקשה הינה אך ורק ביחס לפן הייצוגי של התביעה, דבר אינו מונע מכל אחד מחברי הקבוצה מלהגיש את תביעתו באופן אישי.

* הכותבים הם שותפים במשרד יהודה רוה ושות', המתמחים בין היתר בתובענות ייצוגיות.