התפילות בהר הבית: הרוחות סוערות והח"כים מלבים את האש

ביום שני השבוע התקיים דיון סוער בוועדת הפנים של הכנסת בנוגע להתקנת תקנות לתפילת יהודים בהר הבית. שלא במפתיע, סערו הרוחות, ויש אומרים שהיה זה אחד הדיונים הסוערים בתולדות הוועדה, שהרי אין הרבה דברים שמסעירים פה את הרוחות יותר מהר הבית.

בטח ראיתם את הקללות בטלוויזיה. מה שאולי פחות בלט הוא שבמהלך הדיון נדרש סגן שר הדתות, ח"כ אלי בן דהן, להתייחס לאיסור על יהודים להתפלל במקום. "הרבנות הראשית אוסרת על יהודים לעלות ולהתפלל בהר הבית", אמר, אך פנה לרבנים הראשיים החדשים וביקש מהם להתאים את פסק ההלכה ל"מציאות החדשה". אם תאפשר הרבנות, אמר, תבחן הממשלה התקנת תקנות או הצעת "מחליטים" להסדרת הנושא, ואמר גם שאם התשובה תהיה שלילית, אין בכוונת המשרד לפעול לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית.

אבל האם יש דבר כזה, מציאות חדשה בהר הבית? נראה כי בחודשים האחרונים, בטח מאז הבחירות, מתחממת הגזרה, הלוהטת ממילא. כמעט אין יום בלי פרובוקציה. יותר ויותר מתפללים יהודים נעצרו בהר הבית, חלקם אחרי שהניפו דגלים, חלקם אחרי שהשתטחו והתפללו. רבים מהם מגיעים למקום עם שלל ארגונים המאוגדים תחת המטרייה של "המטה המשותף לתנועות המקדש".

דרישתם היא להקים בית כנסת קטן על ההר בטענה שנמנע מהם חופש הדת. פרויקט בשם ליב"ה (לחופש יהודי בהר הבית) יצא במיזם חדש לעידוד העלייה להר, הכולל הסעה, טבילה במקווה, ביקור בהר וסיור במכון המקדש.

מפלגת הבית היהודי, כאמור, מקדמת תקנות חדשות שיאפשרו ליהודים להתפלל בגלוי בהר הבית ושלל ח"כים מהימין מתחרים ביניהם על מקום בחזית. וזה לא הכול: יהודה גליק, יו"ר הקרן למורשת הר הבית, פתח השבוע בשביתת רעב בעקבות הרחקתו לצמיתות מהר הבית בגלל "התנהגות העלולה לסכן את הסדר הציבורי". גליק ופעילי ימין נוספים טוענים למדיניות משטרתית חדשה, המפלה לרעה את העולים היהודים להר, כמו מניעת נוכחות של יותר מעשרה יהודים בו זמנית בכל המתחם, בדיקה גופנית פרטנית ליהודים דתיים, בשונה מתיירים אחרים, ועוד. המשטרה מכחישה קיומם של נה לים חדשים בנושא (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

בפעמים האחרונות שהתחמם ההר, אין צורך להזכיר, זה נגמר ברע: ב-1990 התחוללו מהומות של מפגינים במתחם, שהובילו להרג 17 פלסטינים מירי שוטרי מג"ב ולפריצת גל פיגועים. בשנת 1996, כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, הובילה פתיחת מנהרות הכותל לפריצת מהומות, וכמובן - האינתיפאדה השנייה, "אינתיפאדת אל-אקצה", שפרצה לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר בספטמבר 2000. האם אנחנו עומדים בפתחו של סיבוב נוסף? עדיף לכולנו שלא.

התקשורת הישראלית מתעלמת, ברובה, מהמתרחש בהר הבית, אולם בצד הערבי נרשמת דריכות: שר ההקדשים והמקומות הקדושים לאסלאם בממשלת ירדן, האיל עבד אל-חפיז דאוד, הזהיר מפני ההשלכות של "הכיבוש הישראלי", והשיח' יוסוף אידעיס, נשיא בית המשפט האסלאמי וראש המועצה העליונה של המשפט האסלאמי, כינה את כניסת פעילי הימין למסגד אל-אקצה והנפת דגל ישראל במתחם כ"פשע מתועב, הפרה של כל האמנות ומהלך המתרחש במסגרת מדיניות מתוכננת שנועדה להביא להריסת המסגד". ועוד.

חוויה מטלטלת

בשבוע שעבר עליתי להר הבית. הייתה זו הפעם הראשונה שלי בהר. חוויה מטלטלת ומומלצת. בכניסה אכן היה בלגן, ובאמת היה אפשר לראות שבודקים אחרת תיירים מאשר יהודים. כמה דתיים שראיתי הורידו את הכיפה ונכנסו עם כובע. האמת, שמדובר בסוג של מחדל תיירותי: מאות תיירים מכל העולם מתייבשים בתור איטי ולא יעיל שמתנקז לבוטקה קטנה. מאתר תיירות בסדר הגודל הזה ובחשיבות הזאת אפשר לצפות למשהו אחר. מה גם שללא מוסלמים מותר לבקר בהר רק שעות ספורות כל בוקר, מה שרק מגדיל את התור.

אבל המקום יפה, יפה מאוד. גם החילוני הכי גדול יכול להרגיש את הקדושה (מהי קדושה, סוג של אנרגיה, לא?). אני עומד מול כיפת הסלע ומרגש אותי לדעת שבפנים - במקום שבו לעולם לא אורשה להיכנס אליו - מונחת אבן השתייה, שלפי האגדה היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, שעליו התרחשה עקדת יצחק ועליו עמד המזבח. או קודש הקודשים, לפי היהדות. לפי האסלאם, מאבן השתייה עלה מוחמד השמיימה במסעו הלילי, שם גם נשתמרו שתי שערות מזקנו ושם נמצא מקור כל מי השתייה בעולם ומקום מוצאם של ארבעת נהרות גן העדן. יש כוח לאגדות האלה, גם אם אני לא מאמין בהן ומשוכנע שהמפץ הגדול אירע דווקא מעל פתח תקווה.

גם מסגד אל אקצה מרשים מקרוב, כמו גם העמודים שבנה הורדוס. שער הרחמים מרגש. בכלל, ההיסטוריה חיה בהר הבית. אפשר, כמובן, לחוש את המתח באוויר. למעשה, קשה מאוד שלא לחוש אותו. אנשי הוואקף מסתובבים, בולשים אחרי קבוצות התיירים, בטח היהודים, מאזינים ובודקים שאף אחד לא ממלמל חלילה, בטח שלא מתפלל. התנהגותם אדנותית, מאיימת, כמעט אלימה. ברצותם ייתנו להיכנס, ברצותם יסלקו אותך. ירצו - יחליטו שאתה צריך ליווי משטרתי.

במהלך הסיור ניגש אחד מהם אל המדריכה ודרש ממנה לקפל את התרשים של ההר - שום דבר דתי לא היה שם. כשסירבה, התחיל לקלל אותה בקול ובגסות שלא הולמת איש דת, משום דת. ואף אחד לא פצה פה וצפצף. אל תגיבו, אמרו לנו, אל תענו, שלא יעיפו את כולנו מפה. וכך זה נמשך, כשאחד מהם תמיד מתלווה אלינו כצל. כישראלי לא יכולתי שלא לחוש עלבון וזעם.

אני לא דתי, אבל העובדה שזה המקום היחיד, בטח בישראל, שבו ליהודי אסור להתפלל - ואני כבר לא מדבר על להניח תפילין או להתעטף בטלית חלילה - מכעיסה. ברור לי שחופש התפילה הוא לא זכות מוחלטת ואולי טוב שאוסרים אותה, וזה ודאי עדיף על עוד אינתיפאדה ו/או הרוג פלסטיני אחד, וברור לי גם הרצף השלטוני המוסלמי של 1,300 שנים על ההר והרגישות והנפיצות והכול. ועדיין, ובלי לגבש דעה נחרצת, משהו בלב מתמלא בכעס.

ומצבנו עוד היה טוב. מסביב לקבוצה אחרת התגודדו פתאום כמה עשרות אנשים והתחילו לצעוק להם: אללה הוא אכבר. נשחט אתכם. השוטרים שעל ההר לא אמרו מילה. זה קרה יותר מפעם אחת ולא רק כלפי יהודים, גם כלפי קבוצה של נוצרים. הרבה אנשים, כך התרשמתי, נמצאים שם בדיוק בשביל זה: לרפד את הפחד, להגביר את הווליום.

במקום חוויה של אתר תיירותי היסטורי ממדרגה ראשונה, רוב הזמן אתה חש אי נוחות, שרק הולכת וגוברת עם כל צעד. כשהזמן שלי על ההר נגמר, לא נעים לומר, הרגשתי הקלה. סיר לחץ מטורלל. שמחתי ללכת לנגב איזה חומוס של חולין.

אחרי הדיון בוועדת הפנים אני מדבר עם ארנון סגל, עיתונאי (מקור ראשון), בנו של חגי סגל ופעיל במטה המשותף לתנועות המקדש. בחור נחמד לאללה. ארנון סגל רוצה חופש פולחן בהר הבית, חופש דת לכל העמים ו"זה הכול". הוא מוכן להתפשר על שטח קטן בתור התחלה, אבל אין לו שום בעיה לומר מה הוא באמת רוצה: לחדש את הקורבנות על הר הבית, להקים בית מקדש.

אני מרים גבה. לא ילך העניין עם הקרבת קורבנות, אני אומר לו. "אתה אומר שזה פגאני? אבל יש הרבה מאוד מצוות הרבה יותר פגאניות מהקרבת קורבנות, כמו ברית מילה, וכולם מקיימים את זה. כי התרגלנו. ובכלל", כך סגל. "מה זה קורבנות - כל יום העצמאות זה קורבנות. ההבדל היחיד זה שמזים את הדם על המזבח".

חתיכת הבדל, אני אומר. זה מה שאלוהים ציווה, אומר סגל, ואנחנו לא יכולים להתעלם מזה. יהדות בלי מקדש ובלי קורבנות היא לא יהדות - זה שליש מהמצוות. לוותר על זה, זה כמו לוותר על ארץ ישראל. אני לא רוצה עימות עם הערבים, הוא אומר, אבל הרבנים בגדו במחויבות: לבטל את מצוות הקורבן זה חטא שהעונש עליו הוא כרת (מוות, ד' פ'). אני במשבר אמוני, הוא אומר.

ברור לך שזה משחק באש, אני אומר. למה להדליק את האזור, בשביל מה זה טוב? לא מאמין שהערבים יעשו בלגן, הוא אומר. אני כופר בטיעון הזה. כמו שבמערת המכפלה זה עבר. וחוץ מזה, אם הם היו יכולים להשמיד אותנו, הם היו עושים את זה מיד.

אז מה בתכנון, אני שואל? התוכנית שלנו, הוא אומר, היא מלחמה על התודעה. תודעה, תודעה ועוד תודעה. אנחנו עדיין בשוליים, אבל פחות ופחות. הוא מצטט סקר שנערך בט' באב האחרון, שלפיו כשליש מהציבור היהודי בישראל תומך בהקמת בית מקדש שלישי על הר הבית (45% מתנגדים ו-25% לא הביעו עמדה). בקרב הדתיים המספרים גבוהים יותר, כמובן. לפני כשנה נערך סקר דומה ובו השיבו פחות מרבע בחיוב על השאלה אם הם תומכים בהקמת בית המקדש מחדש. סגל רואה בזה סחף לכיוון הנכון.

אז הכול מאורגן, אני שואל, אתם שולחים אנשים להתפלל ולהיעצר. אני לא שולח אף אחד, הוא עונה, אבל אני מכיר את אלה שנעצרו ואני יכול לומר לך שאני שמח - שמח שכל העולם ראה איך להניף דגל חמאס בהר הבית זה בסדר ודגל ישראל לא. אנחנו לא פושעים, הוא אומר, וזה לא ייפסק.

יכול להיות שסגל צודק, כנראה שהוא צודק, אבל התגברות השיח הדתי והימני הקיצוני בנוגע להר, כך נראה, לא תישא פירות בקרוב. ולא רק כי אין לזה ביקוש אמיתי בקרב הציבור הישראלי, שעוד לא עולה להר בהמוניו, אלא בעיקר כי לממשלת ישראל, או לפחות זו התקווה, נותרה מעט אחריות. וגם אם לא, זה לא תלוי רק בנו, עם כל הכבוד. לא בוועדת הפנים ולא במירי רגב. גם לא במשה פייגלין. בלי התקדמות ממשית במערכת היחסים עם העולם הערבי לא יהיה שינוי בהר הבית בעתיד הנראה לעין. נראה שכל הצעדים של חברי הכנסת נועדו לצרכים פנימיים בלבד. בסופו של דבר, הר הבית אמנם בידינו (וגם על זה אפשר להתווכח), אבל הוא לא שלנו.

ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה כי יהודה גליק פעל בניגוד להוראות השוטרים והתנהג בצורה העלולה להפר את הסדר הציבורי ולכן הורחק מהר הבית. לגבי זמן ההרחקה - במשטרת המחוז שוקלים את הנושא. ככלל, מדגישים במשטרה, לא חלה הגבלה על גודל הקבוצה העולה להר הבית וכי אין הנחייה על הפרדה בין חובשי כיפות לאחרים. עם זאת, לעתים משיקולים מבצעיים ומתוך כוונה להגן על ביטחונם של העולים להר, מתקבלות החלטות נקודתיות בנושאים אלו.