ונעליים? לא חסר

מפעל בריל עומד להיסגר, כמה הרוויחו המנכ"ל וסגניו?

תמונותיהם של עובדי מפעל בריל, הנמצא בסכנת סגירה בשל הקיצוץ בתקציב צה"ל קורעות את הלב: אנשים מבוגרים, קשי יום, עומדים כבויי מבט ליד טור נעליים צבאיות שיצאו מקו הייצור.

כואב לראות אנשים שמוצאים את עצמם בחוסר ודאות כלכלית, והכאב מתעצם שבעתיים כשמבינים את השימוש הציני שעושים בהם בעלי המניות של חברת בריל הציבורית.

כשצה"ל הודיע, שוב, על כוונתו להפסיק את רכישת הנעליים הצבאיות בארץ, המיוצרות במפעל בריל בראשל"צ ולקנות אותן בארה"ב מכספי הסיוע האמריקאי, קמה הנהלת בריל, ברוב חוצפתה יש לומר, מחתה נגד הפקרת של העובדים האומללים, תוך לחיצה על בלוטות הדמע של הציבור, ובלי לספר לו כמה מרוויחים חברי ההנהלה שבאים בטענות לכל העולם ואשתו, וכשנוח להם, שוכחים את חשבון הבנק של עצמם.

אז הנה כמה נתונים: חברת בריל, הנמצאת בשליטת משפחת בוסקילה וגנזי, סיימה את המחצית הראשונה של השנה עם הכנסות בגובה 259 מיליון שקל ורווח נקי של 8 מליון שקל.

ב-17 באוקטובר זומנה אספת בעלי המניות כדי לאשר מחדש את תנאי העסקתו של שלמה בוסקילה, בנו של אלעזר בוסקילה, המחזיק 33% ממניות בריל. בוסקילה הבן אינו מדען אטום וגם לא המציא אימום ביוני לנעליים צבאיות; הוא בסך הכל סמנכ"ל השיווק בחברה, ושכרו בשנה שעברה עמד על 1.3 מיליון שקל, ורק בהתערבות הרשות ייאלץ השנה להסתפק בפחות. עוד נתון אחד: עלות העסקתו של מנכ"ל החברה, יהודה אלבז, הנשוי לבתו של אליעזר בוסקילה, עומדת על 1.7 מיליון שקל.

אפשר לעשות חשבון כמה משכורות של פועלי יצור ניתן לשלם במשכורתו של סמנכ"ל השיווק של בריל, שלא לדבר על משכורותיהם של המנכ"ל והיו"ר, ונשאלת השאלה, מאיפה העוז שיש למליונרים של בריל, לצאת במשך שנים בזעקות שבר בכל פעם שצה"ל מאיים לסגור את מפעל הנעליים שלו, מפעל שמממן, עם יתר הפעיליות של בריל, את המשכורות השמנות שלהם.

מהצד השני, צה"ל גם הוא לא יוצא בסיפור הזה טוב. אם בצה"ל לא מרוצים מסיבה כלכלית או אנטומית מהנעליים של בריל, הם יכולים פשוט להפסיק את ההתקשרות עם החברה ולא לנפנף בה בכל פעם שמדברים על קיצוץ בתקציב, כמין סדין אדום שמקפיץ את כל רחומי הלב שיוצאים להגנתה, וכשהקיצוץ מבוטל או מוקטן, ההזמנות ממשיכות לזרום לשם.

כשבעלי הדרגות הגבוהות צריכים להחליט אם לחסוך בתקציב הנעליים, או להפסיק לאבטח את ישובי עוטף עזה, נדמה לי שאבטחת הישובים קודמת, עם כל הכבוד לרווחת העובדים. מי שצריך לדאוג להם, אלה בעלי החברה, שלא משכילים למצוא אלטרנטיבית יצירתיות לשימוש בפסי הייצור הצבאיים, אלא דואגים קודם כל לעצמם על גבם של המסכנים.