למה לא גם גל"צ?

בשוק התקשורת יש פרה קדושה אחת שאיתה לא מתעסקים

ההכרזה של שר התקשורת גלעד ארדן בכנס העיתונות באילת על מיזוג הטלוויזיה החינוכית בתוך רשות השידור משקפת חשיבה נכונה שמלווה את כל שאיפותיו בתחום המדיה מאז נכנס לתפקיד.

הרעיון של קיפול של גופים רגולטוריים האחד בתוך השני, כמו גם שידוך של גופי השידור הציבוריים, הוא הגיוני, חסכוני ובעיקר משקף גישה נכונה יותר להביט על שוק התקשורת הקשור מאוד בכל אפיקיו.

רעיון האיחוד בין החינוכית - שעולה למשרד החינוך עשרות מיליוני שקלים בשנה - לבין רשות השידור, שעולה לכולנו מאות מיליוני שקלים, אינו חדש. הוא זכור גם מהקדנציה הקודמת, אז הוצע על-ידי אופיר אקוניס, והיו שחשבו על זה עוד קודם. הוא יכול לכלול גם מעבר של רשות השידור לשטח העצום שמחזיקה הטלוויזיה החינוכית ליד האוניברסיטה בתל-אביב, ושלא ניתן למכור אותו משום שהוא ניתן לה במתנה על-ידי משפחת רוטשילד.

הפעם היוזמה היא משותפת לארדן ולשרים שי פירון ויאיר לפיד, שחיפשו פתרון לטלוויזיה החינוכית - חיפוש שנמשך כבר עשרות שנים.

הרעיון, אם כן, מבורך. אך השאלה היא מדוע נמנעים כל-כך מלגעת בגלי צה"ל - אף היא גוף שידור ציבורי הממומן מתקציב הביטחון - ולא מכניסים גם את התחנה הצבאית לדיל. האם יש בכל זאת פרה קדושה אחת בשוק התקשורת שאיתה לא מתעסקים?