הרקורד המפוקפק של וינשטיין

היועמ"ש הנוכחי לא הפגין עדיין את שיעור-הקומה שהפגינו קודמיו

משק כנפיה של ההיסטוריה ליווה ביום רביעי האחרון (6.11.13) את יומו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. לפחות ההיסטוריה המשפטית הישראלית.

בשעת צהריים הגיעה הבשורה המרה על מותו של יוסף חריש, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1986-1993, וליווה את המערכת המשפטית באחת התקופות הסוערות שלה - מפרשת קו 300 ועד ויסות מניות הבנקים.

בשעת ערב השתתף וינשטיין בכנס באוניברסיטת תל-אביב, לכבוד ספרה של המשנה שלו, עו"ד דינה זילבר, "בשם החוק", העוסק בפרשות המרכזיות שבהן טיפלו היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, מאז יעקב-שמשון שפירא ב-1948 ועד קודמו מני מזוז ב-2009.

כל אלה ניחתו על ראשו של וינשטיין ביום שהחל עם זיכויו של ח"כ אביגדור ליברמן בבית משפט השלום בירושלים, בפרשת השגריר בבלארוס.

מישהו כנראה חמד לו לצון, כשהחליט להזכיר לוינשטיין דווקא ביום הזה את ההיסטוריה המפוארת של חלק מקודמיו בתפקיד. הם החליטו לצאת למאבק חסר פשרות בממסד הביטחוני, שחשב שהוא צריך להישאר כל-יכול, מעל החוק, למשל, בפרשת קו 300; קודמיו החליטו לאלץ ראשי ממשלה לפרוש מכהונתם נוכח עבירות מינוריות יחסית, שהיום לא היו זוכות לתווית "שחיתות"; הם החליטו לפרסם הנחיות לרשויות השלטון ולשרים, ולהודיע כי לא מדובר בעצות בלתי מחייבות; הם השליטו את זכויות האדם גם על השלטון הצבאי בשטחים; הם שלחו לכלא שרים, חברי-כנסת ונשיא מדינה שסרחו.

ואילו וינשטיין? לקראת תום 4 שנים מתוך 6 בכהונת היועמ"ש, קשה עדיין להציב אותו בשורה אחת עם ענקי המשפט הישראלי. היועץ הנוכחי לא הפגין עדיין את אותה גדולה ואת שיעור-הקומה הנדרשים ממי שהתיישב על הכיסא שאיישו בעבר האישים חיים כהן, מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר ומני מזוז.

הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים בעניין ליברמן באה כאילו להזכיר לו את הרקורד המפוקפק שצבר עד עתה בכהונתו כיועץ: הכישלון הקולוסלי שלו בתיק ליברמן, על שני אגפיו - סגירת תיק החקירה המרכזי בעניין חברות-הקש והתרסקות האישום בתיק הנלווה של פרשת השגריר; המסמוס ההולך ונמשך של חקירת פרשת הרפז-אשכנזי; וסגירת תיקו של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר בעילת חוסר אשמה, אף שכללי העבודה הנהוגים בפרקליטות חייבו במקרה זה סגירה בעילה של חוסר ראיות, אם בכלל.

רגוז, מתוסכל, מותש

מי שפגש את וינשטיין בערבו של יום הזיכוי, בכנס המשפטי שאליו התעקש להגיע, גילה יועץ רגוז, מתוסכל, מותש.

וינשטיין יכול להתגאות בקשריו הטובים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שגרמו לגניזת כמה מהצעות החוק המקוממות שהועלו במערכת הפוליטית, במטרה לכרסם בכוחה של המערכת המשפטית.

אולם קשרים טובים עם ראש הממשלה אינם כלולים בהגדרת תפקידו של היועץ. אלה מותרות, לא תנאים מחייבים, והם אינם מסייעים במגוון שלם של החלטות ממשלה - כמו חוק המסתננים שאיפשר לכלוא ל-3 שנים שוהים מסודאן ומאריתריאה ללא משפט; חוק שעבר את וינשטיין, אבל לא את שופטי בג"ץ.

מותר לוינשטיין לחוש מתוסכל. בימים אחרים, בית המשפט לא היה ממהר אולי לבטל כל טיעון של הפרקליטות בדרך לזיכויו של ליברמן. אבל היועץ המשפטי נושא באחריות, חלקית לפחות, למגמה הנוכחית בזירה המשפטית והציבורית, המביטה במיאוס בניסיונותיה של מערכת אכיפת החוק להציב גבולות לפוליטיקאים. האווירה הזו מחלחלת בסופו של דבר גם לשופטים.

אגב היועץ המנוח חריש, אחת ההחלטות המרכזיות בעת כהונתו הייתה לסגור את תיק ויסות המניות של הבנקאים. החלטה שהתהפכה בבג"ץ, שהורה להגיש כתב אישום. ואכן, שופטת המחוזי בירושלים דאז, מרים נאור, הרשיעה בסופו של דבר את הבנקאים בפרשה. אותה נאור ישבה לפני שבועות אחדים בהרכב בג"ץ שדן בעתירה נגד החלטות וינשטיין לסגור את התיק המרכזי נגד ליברמן.

נאור הצדיקה את מחיקת העתירה נגד וינשטיין באי-נוחות שחשה נוכח החלטה אפשרית של בג"ץ להורות ליועץ להגיש כתב אישום, החלטה שתסנדל כביכול את שיקול-הדעת של הערכאה הדיונית.

והשאלה המתבקשת - האם השופטת התכוונה לכך שנוכח הוראת בג"ץ בפרשת הבנקאים, היא הייתה אנוסה להרשיע גם הפעם?

צרו איתנו קשר *5988