אין כניסה למאחרים: מתי דוחים תביעות מחמת התיישנות?

יש מונחים משפטיים, שכולם מכירים, ושבכל זאת לא כולם מבינים באמת את פשרם. "ההתיישנות של תביעה היא 7 שנים". את זה כולם יודעים. כלומר, בדרך-כלל, לא ניתן להגיש תביעה אזרחית אם חלפו 7 שנים מ... ממה?

מה שרבים אינם יודעים הוא שגם כאשר תביעה מתיישנת, אין משמעות הדבר שהזכות המהותית מתיישנת. ההתיישנות היא פרוצדורלית. רק הזכות להגיש תביעה מתיישנת. הזכות עצמה, שבגינה ניתן להגיש תביעה, אינה מתיישנת לעולם. כך, למשל, מי שזכותו להגיש תביעה, בגין חוב בסך 150 אלף שקל, שאדם אחר חייב לו, התיישנה, עדיין זכאי לקבל מן האדם האחר את אותם 150 אלף שקל. ההתיישנות אינה מבטלת את החוב. אלא שלאור ההתיישנות, הוא אינו זכאי להגיש נגדו תביעה בגין כך. ככל שהאדם האחר יגיש נגדו תביעה בגין חוב אחר, שהוא חב לו, יהיה אותו אדם זכאי להעלות במסגרת התביעה טענה של קיזוז, ולהפחית מסכום החוב את אותם 150 אלף שקל, שהאדם האחר עדיין חב כלפיו.

וממתי נספרות אותן 7 שנים, שלאחריהן תחול ההתיישנות? הספירה תחל בדרך-כלל, במועד שבו קמה לתובע עילת התביעה. במועד שבו היה בידו להגיש את תביעתו. נשמע פשוט. לא תמיד. כשאדם מתחייב לשלם לחברו, עד לתאריך מסוים, סכום כסף, ברור שמרוץ ההתיישנות מתחיל באותו המועד. אך מה הדין, למשל, במצב שבו מוענקת הלוואה, ובין הצדדים לא נקבע מתי זו תוחזר למלווה? כאשר מדובר בתביעה בגין עוולה בנזיקין המצב מסובך עוד יותר. הדין הישראלי מחיל על תביעה שכזו שני הסדרים מקבילים, המשלימים זה את זה. האחד הוא ההסדר הכללי של התיישנות. השני הוא הסדר מיוחד, החל רק על תביעות נזיקין והמבחין בין עוולות, שהנזק הוא חלק מעילת התביעה בגינן, להן נוצר הסדר מיוחד, לבין עוולות, המבוססות אך ורק על מעשה או מחדל ושהנזק אינו מהווה חלק מיסודותיהן, אשר בנוגע אליהן מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נעשה המעשה או נחדל המחדל. כאשר הנזק הוא חלק מעילת התביעה, תתחיל ספירת ההתיישנות ביום שבו אירע הנזק. אלא שלעתים קרובות, הנזק אינו מתגלה במועד אירוע המעשה או המחדל, אלא זמן רב לאחר מכן. במקרה כזה, כך הדין, יחל מרוץ ההתיישנות ביום, שבו התגלה הנזק. הדין מסייג זאת וקובע כי במקרה כזה התביעה תתיישן אם לא תוגש בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק, גם אם זה התגלה מאוחר יותר.

דחיית תביעה בגין התיישנות מעוררת תחושה מסוימת של אי-נוחות. באמצעותה חומק הנתבע מאחריות או מחוב ולמעשה נהנה מן ההפקר. עם זאת, להתיישנות היגיון רב. מי שישן על זכויותיו משך שנים רבות מבטא בכך חוסר עניין אמיתי במימושן. מן הנתבע הפוטנציאלי, מאידך, לא ניתן לצפות שישמור בידיו, עד אין קץ, מסמכים וראיות, שיכול ויועילו לו, ככל שתוגש נגדו תביעה. לכל דבר צריך להיות סוף. גם לסיכון של הגשת תביעה.

לאור הדברים האלה, בתי המשפט נזהרים זהירות רבה בהתבקשם לדחות תביעות, לפעמים על הסף, בגין התיישנות. ובכל זאת, לפעמים תידחה התביעה על הסף, ולפעמים כך יקרה רק לאחר שמיעת הראיות.

הבנק שכח שמשא-ומתן אינו עוצר התיישנות

בשנת 1999 החל לפעול בשטחו של קיבוץ איילות שבדרום הארץ בית מלון בשם "סאן רייז", שבבעלות החברה "אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ", הנמצאת כיום בהליכי כינוס. חשבון הבנק של אילונית נפתח בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, וזאת כבר בשנת 1996. מאז פתיחת החשבון ועד שבית המלון החל לפעול, נטלה אילונית הלוואות מן הבנק. משהיא לא עמדה בפירעונן, נחתם בינה לבין הבנק, כשנה וחצי לפני תחילת פעילותו של בית המלון, הסכם הבראה, שבגדרו היא זכתה לפריסה נוספת של החוב וקיבלה הלוואות נוספות. במסגרת הסכם ההבראה, חתמו יצחק דיין ויורם טויטו - בעלי מניות באילונית - על כתב ערבות מתמדת, שאינה מוגבלת בסכום לקיום חיוביה של אילונית כלפי הבנק.

אילונית המשיכה שלא לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק, ובעת שהמלון החל לפעול כבר עמד חובה כלפיו על 112 מיליון שקל.

מאז ובמשך מספר שנים התנהל בין הבנק לבין אילונית משא-ומתן להסדרת החוב, שבמסגרתו אף הוחלפו טיוטות הסדר, אך זה לא צלח. בחודש יולי 2001 שיגר הבנק אל אילונית מכתב, בו הוא הודיע לה על מיצוי המשא-והמתן ודרש ממנה לשלם את חובה, שעמד אז על כ-150 מיליון שקל. בשנת 2008 הוסיף הבנק ושיגר אל אילונית מכתב דרישה, שלפיו חובה כלפיו עמד כבר על כ-460 מיליון שקל.

לאחר שבינתיים נכנסה אילונית להליכי כינוס, הגיש הבנק (באמצעות עו"ד יריב שלום ועומר מאירי), בחודש יולי 2008, תביעה נגד הערבים - דיין וטויטו (שיוצגו בידי עו"ד דני ניסים וקרן מימון). סכום התביעה הועמד על 25 מיליון שקל, וזאת מטעמי אגרה ואף שעל-פי הטענה, באותה העת עמד החוב על למעלה מ-450 מיליון שקל.

אף שמפסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, יונה אטדגי, עולה מורת-רוח מכך, הוא ראה עצמו אנוס לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", פצח אטדגי במושכלות יסוד, והוסיף: "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע". כך, היום שבו נולדה עילת התובענה הנו "היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע... באופן שאילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין".

אטדגי התייחס לכך, שכל טיעוניו של הבנק התרכזו בשאלת מועד שיגורו אל אילונית של מכתב הדרישה מיולי 2001. כך, מאחר שככל שזה היה המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות, התביעה הוגשה 9 ימים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. אליבא דאטדגי, מועד שיגורו של מכתב הדרישה היה יכול להיות רלבנטי רק במקרה, שבו היה מדובר בחיוב, שלא נקבע מועד לקיומו, או בחיוב שמתגבש עם דרישה. לא זה היה המקרה כאן. "החוב התגבש עוד במקביל למועד פתיחתו של המלון, בחודש יולי 1999, באופן שתביעה זו יכולה היתה להיות מוגשת נגד החייבת ונגד הנתבעים-הערבים עוד באותו מועד". בסוקרו את הטענות, שהועלו בכתב התביעה ואת דברי עדי הבנק, מצא אטדגי, כי הבנק עצמו הודה בכך, וכי מאז תחילת פעולת המלון לא נטען להפרה נוספת או לפעולה נוספת, שהיו יכולות להעמיד עילת תביעה עצמאית. "גם גדילת החוב, עד לסכומו ערב הגשת התביעה, הוא פרי הריביות וההצמדות בלבד", הוסיף.

"למעלה מן הצורך אציין, כי בדרך כלל, אין לראות בניהול משא-ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות", הזכיר אטדגי לקראת סיום. הוא דחה את תביעת הענק מחמת התיישנות, אך לא זיכה את דיין ואת טויטו (שיוצגו בידי עו"ד דני ניסים וקרן מימון) בהוצאות משפט. "ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית", הטעים. "די בכך שהנתבעים נמלטו מתשלום חוב בסך 25 מיליון שקל (לפחות) רק מהטעם שהתובע לא הקפיד להגיש את תביעתו לפני תום תקופת ההתיישנות", סיכם. (ת"א 1795/08).

מתי התגלתה שחמת הכבד?

במהלך אשפוזה של רבקה פרי, בשנת 1983, בבית החולים "פוריה" שבטבריה, לצורך לידת ביתה, היא נזקקה לשתי מנות דם, מהן היא נדבקה בנגיף הפטיטיס C, דבר שגרם לה למחלת כבד כרונית, שהחמירה עד כדי שחמת הכבד. בשנת 2008 עברה פרי השתלת כבד. כבר בשנים 2001 ו-2002 התלוננה פרי על תופעות שונות והופנתה לבדיקות כאלה ואחרות, שהדגימו ערך נמוך של טסיות. בשלהי 2002 אובחן קיומו של הנגיף ובשנת 2003 אובחנה שחמת הכבד.

בשנת 2012 הגישה פרי (באמצעות עו"ד דיוויס), לבית המשפט המחוזי במרכז, תביעה נגד שירותי בריאות כללית. לטענתה, זו הייתה חייבת לאבחן את מצבה שנים לפני האבחון בפועל. לטענתה, האיחור באבחון גרם לאובדן סיכויי החלמתה והביא להתדרדרות במצבה עד כדי הצורך בהשתלת כבד. פרקליטיה של שירותי בריאות כללית, עו"ד איתן האזרחי וסיון דור, טענו שיש לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות.

הנשיאה הילה גרסטל קיבלה את טענת ההתיישנות ואכן דחתה את התביעה על הסף. היא עשתה כן לא לפני שהדגישה כי "סילוק על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות". היא הוסיפה והזכירה כי "מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר 'ישן על זכויותיו' זנח למעשה את תביעתו, והוא מבטא אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל".

גרסטל הזכירה את שתי מערכות הדינים, הנוגעות להתיישנות, שהזכרנו למעלה מכאן, ככאלה שחלות על תביעות נזיקין. ביישמה אותן על המקרה, שבא בפניה, היא קבעה כי "תובע שרכיב הנזק בלבד התגלה לו במועד מאוחר... לא יוכל להגיש את תביעתו לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, הקצר מביניהם". היא הוסיפה וקבעה כי "תובע שנעלמו ממנו עובדות אחרות שאינן הנזק והמהוות את עילת תביעתו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי העובדה ולמשך שבע שנים בלבד".

מאחר שבמקרה הנדון הייתה חשיבות רבה למועד גילוי הנזק, קבעה גרסטל כי לצורך ההתיישנות, "די בכך שיש ראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק". ועוד: "עסקינן במבחן אובייקטיבי המניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של הנזק המהווה חלק מעילת התביעה תינתן רק באותם מקרים שבהם יוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלות את העובדות המהוות אל עילת התובענה".

גרסטל קבעה כי המועד הקובע לצורך עניינה של פרי היה מועד גילויה של מחלת שחמת הכבד, היינו, בשנת 2003. "החל ממועד גילוי המחלה יש למנות את תקופת ההתיישנות, וכאמור, מועד זה חל בשנת 2003 וחלף בשנת 2010", כך היא. גרסטל לא התעלמה מכך, שבשנת 2003 עדיין לא היו ידועות לפרי כל העובדות המהוות את עילת התביעה, אך לאור ההלכה, שלפיה לצורך העניין די בראשית ראיה לסימני הנזק, "כל עוד מדובר בנזק שגילוי ממדיו היה גורם לאדם סביר להגיש תובענה בגינו", לא נותרה לה ברירה אלא לדחות על הסף את התביעה. (ת"א 44417-09-12).

המועד הקובע: מועד גילוי המחלה

המנוחה אליזבט נוגרקר ז"ל הלכה לעולמה, בשנת 2007, כשהיא בת 45 שנים בלבד, וזאת בעקבות מחלת הסרטן. כבר ב-1992 היא נבדקה במרפאת קופת-החולים, לאור מיחושים בשדיה. מאז היא הייתה נתונה, משך שנים, במעקב רפואי, שבמסגרתו בוצעו בה, מדי פעם, בדיקות אולטרא-סאונד, ממוגרפיה וביופסיה. לבד מכך, לא הוצע לה טיפול כלשהו. בשנת 2003 התגלו בבדיקות ממצאים יוצאי דופן בשדיה, אך היא לא הופנתה לטיפול כלשהו. רק בשנת 2005 אובחנה המנוחה כמי שסובלת מסרטן מסוג קרצינומה, היא עברה ניתוח של כריתת שד ובלוטות הלימפה, והחלה בטיפולים כימותרפיים ובהקרנות. אלה לא עזרו לה, למרבה הצער.

בחודש פברואר 2012 הגישו עיזבונה ובעלה תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל ונגד שרותי בריאות כללית. לטענתם, אלה התרשלו בכך שלא פענחו כהלכה את הבדיקות, שבוצעו בחודשים פברואר ומרס 2003, דבר שעיכב את גילוי ואבחון הגידול במשך קרוב לשנתיים. לטענתם, לו היה הגידול מאובחן במועד, הייתה יקירתם נרפאת מן המחלה.

פרקליטי הנתבעות, עו"ד סהר-סטוביצקי, איתן האזרחי וסיון דור, טענו שהתביעה התיישנה, לאחר שהוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר אבחון המחלה. פרקליטם של התובעים, עו"ד מלאך, מצדו, טען כי הנזק, שבגינו הוגשה התביעה, הוא מות המנוחה, בשנת 2007, וכי לפיכך התביעה לא התיישנה.

סגן נשיאת השלום בירושלים, השופט אברהם רובין, צדד בעמדת הנתבעות ודחה על הסף את התביעה, מחמת התיישנות. "התובענה שלפניי נסמכת על עוולת הרשלנות שבה הנזק הוא חלק מעילת התובענה,", קבע. הוא דחה את הטענה, שלפיה הנזק נגרם עם מות המנוחה. כך מאחר שהתביעה התבססה על הטענה, שלפיה הנתבעות איחרו באבחון הסרטן, בו לקתה המנוחה. "דבר קיומו של הסרטן הוא ה'נזק'... אשר מתניע את מרוץ ההתיישנות", קבע והוסיף: "על דבר הסרטן נודע לתובעים עם קבלת תוצאות הבדיקה הפתולוגיות ביום 2.2.05. התוצאות היו חדות וברורות, ואין טענה לפיה התובעים לא הבינו אותן".

רובין הוסיף ואזכר כי לצורך העניין די בגילוי הנזק, גם אם זה לא התגבש סופית. "כבר בשלב זה היה בידה את אותו 'קצה חוט' היכול להוביל להגשת תביעה, ודי בקצה חוט שכזה כדי להתניע את מרוץ התיישנות". הוא קבע כי כבר בשנת 2003 טופלה המנוחה במחלקה האונקולוגית של בית החולים, והסיק מכך, שכבר באותה העת ידעה שמעל לראשה מרחף החשש לקיומו או להתפתחותו של סרטן, וזאת גם אם עדיין לא ידעה על קיומו בפועל בגופה. מכך למד רובין כי בעת שתוצאות הבדיקה מפברואר 2005 הובאו לידיעתה היא הבינה, או לפחות סביר היה שתבין כי ייתכן שהיה איחור באבחון. "מרגע זה ואילך עמדו לרשות המנוחה ומשפחתה שבע שנים לבירור העניין ולהכנת תביעה, אך הם הגישו את תביעתם רק מקץ למעלה משבע שנים". רובין הזכיר כי הצורך להיוועץ ברופא או בעורך דין לשם גיבוש המסקנה בדבר קיומה או העדרה של עילת תביעה אינו מעכב את תחילת מרוץ ההתיישנות. (ת"א 23950-02-12).