המיזם עם הערבים והבדואים שהלהיב את ורטהיימר

"הם ימותו מאה פעם לפני שימכרו תכשיט אחד", אמר איציק לוי לאשתו אורנה, כשזו העלתה את הרעיון למכור את עבודות התלמידים שלהם. "שנינו חווינו על בשרנו את הדחייה, את הזלזול, את כל הוויה דולורוזה עד שלאט-לאט הוכחנו, עקב בצד אגודל, שאנחנו יודעים לייצר תכשיטי איכות", משחזר לוי. "לא רציתי שעכשיו גם הם יעברו את זה. אבל אורנה אמרה, תן להם לרוץ קדימה, אנחנו נסוכך עליהם. הם ייצרו ואנחנו נטפל".

התלמידים המדוברים הם יוצאי אתיופיה שלוקחים חלק במיזם חברתי שיזמו בני הזוג לפני כשלוש שנים, כשפתחו את בית הספר לתכשיטנות על שם אנדריאה ברונפמן, אלמנתו של צ'ארלס ברונפמן, שהייתה חברה קרובה שלהם ושנהרגה בתאונת דרכים. מדי שנה מתקבלים לבית הספר 21 תלמידים, הזוכים במלגת מחיה חודשית. הלימודים מתקיימים עם הכשרה מעשית, כשוליה של צורפים ותיקים בחברת התכשיטים של השניים "איבל", כשלצד לימודי הצורפות מתקיימים גם לימודי עברית, חשבון וידיעת הארץ. בסוף שנת הלימודים, כל סטודנט מקבל תעודה המוכרת על-ידי משרד התמ"ת ומשרד החינוך.

"המלחמות היו דווקא עם הרשויות", אומר לוי, "עם משרד התמ"ת, עם ביטוח לאומי, עם כל מיני נשמות טובות שכל מה שהן יודעות לעשות זה רק להפריע לך בדרך. נלחמתי בשביל זה כי התעודה הזו היא הצלחה שלהם, הגאווה שלהם".

לאחר סיום שנת הלימודים חלק מהתלמידים משתלבים באיבל כתכשיטנים מן המניין, אך כדי לאפשר להמשיך ולקלוט עוד כיתות לימוד ובהן עשרות תלמידים, החליטו אורנה ואיציק להקים לצד בית הספר גם את המפעל, בשם "מג'מריה", שכולו מוקדש לקולקציות התכשיטים של הבוגרים, הנמכרות היום בשמונה מוזיאונים בארץ, בהם במוזיאון ישראל בירושלים, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בשני מוזיאונים בחיפה, במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ובמוזיאון בית התפוצות.

לפני כשנה הגיעה לסיור באיבל רעייתו של סטף ורטהיימר, ממש במקרה. כשראתה את המיזם החברתי, החליטה לחזור אחרי זמן קצר עם ורטהיימר, שהציע להיכנס כשותף מלא בפרויקט. בשבוע שעבר היתרגמה ההצעה הזו להסכם שלפיו יוקם בקרוב אותו מיזם, עם אותו רעיון ואותו מודל עסקי, בפארק התעשייתי בנצרת, שנחנך על-ידי ורטהיימר לפני כחצי שנה. בהבדל אחד: בית הספר ללימודי צורפות של איבל בירושלים מיועד לקהילה האתיופית; בית הספר ללימודי צורפות בנצרת יכוון לאוכלוסייה הערבית בנצרת ולאוכלוסייה היהודית בגליל.

"מה שהכי הרשים אותי זה שאיבל עשה בירושלים מה שאני עשיתי בצפון", אומר ורטהיימר. "זה אמנם בצורה אחרת, עם אנשים אחרים, אבל עם אותה מוטיבציה בדיוק כמו הרעיונות בישקר. הקמתי גן תעשייה בנצרת, שיכלול בסופו של דבר 20 חברות, ידעתי שאנשים שם מאוד מתעניינים בתכשיטים וחיפשתי בארץ מישהו בתחום העיצוב, לא בתי ספר מקצועיים, אלא מישהו שמייצר דברים. השטח קיים בגן תעשייה, אנשים שם מתעניינים, כולם מבסוטים: איבל, אני, עיריית נצרת. אני מניח שבעוד שנה כבר יימכרו המוצרים. נתחיל עם פחות מ-40 תלמידים כדי שאותם הסטודנטים יהיו המדריכים הבאים. יש מקום ויש תוכנית ויש בית ספר מקצועי לתכשיטנות בגרמניה שמוכן לעזור לנו".

זיכרונות מבית אבא

חברת התכשיטים Yvel (לוי באנגלית באותיות הפוכות), נוסדה ב-1986 על-ידי בני הזוג כעסק משפחתי קטן שמתמחה בפנינים בסגנון הבארוק. אורנה היא דור רביעי למשפחת התכשיטנים הירושלמים הידועים מוסאיוף. למשפחה הייתה חנות תכשיטים בעיר העתיקה, ובמהלך השנים הרחיבה את שיווק התכשיטים לכל העולם. בני הזוג החלו לעבוד ולשזור פנינים מבית אמה של אורנה, במרפסת הביתית. כשקצב המכירות גדל, העתיקו את מקום הייצור לירושלים ועם השנים הפכה איבל לחברה יצרנית שמעסיקה כ-120 אנשים. התכשיטים של איבל נמכרים בכ-650 נקודות מכירה ברחבי העולם. מריה שראפובה, ריהאנה, ביונסה, קרולינה הררה וסקרלט ג'והנסון הן רק חלק קטן מרשימה ארוכה של לקוחות המותג.

הרעיון למפעל מג'מריה ("בראשית" באמהרית) מגיע מאיזשהו צורך להחזיק בחיים מסורות שהולכות ונעלמות. עד לפני כמה דורות, מלאכות אתניות-מסורתיות היו חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. כיום מעט מאוד אנשים עדיין עוסקים בהן. מקורות ההשראה לקולקציה טמונים בעברם ובמסעם האישי של הסטודנטים - זיכרונות מהבית שמתבטאים בטקסטורות אפריקאיות כמו חול וקש.

"בשנה שעברה הגיעו לכאן הבוגרים של בית הספר לצורפות בבצלאל. הם היו נבוכים מזה שהם לא ידעו חצי ממה שידעו התלמידים שלי", מתגאה לוי. "מה שמלמדים היום בארץ הוא תיאורטי - תולדות האמנות, תולדות האופנה. זה חשוב מאוד, אבל תורידי את זה ברזולוציה למטה, איך האנשים האלה צריכים להתפרנס בסופו של יום, איך הם יצליחו להביא את לחמם הביתה. לדעתי, גם בצלאל וגם שנקר חוטאים בזה שהם לא מלמדים את הסטודנטים שלהם איך לנהל עסק".

האג'נדה החברתית שחרטו בני הזוג לוי על דגלם לא מתחילה ומסתיימת במג'מריה: יותר מ-90 עובדים באיבל הם עולים חדשים מ-22 מדינות. עבור לוי מדובר בניצחון אישי: "הייתי בן ארבע וחצי כשעלינו לארץ, הוריי ואחי, מארגנטינה. אבא היה איש עסקים ארגנטינאי והשקיע את כל כספו בבית חרושת לנקניק אצל בחור ישראלי, שאחרי שלושה חודשים ברח עם הכסף. לימים צחקנו שהוא השאיר את אבא שלי עם הנקניק ביד, אבל אז, בתור ילד שהגיע מתרבות אחרת - אפילו הלבוש שבאנו איתו היה מביך - בלי שפה, בלי משפחה ובלי כסף. זה היה נורא. שמו אותנו במעברות של צפון תלפיות וכילד תמיד שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שככה קלטו אותנו. תמיד חשבתי שחייבת להיות דרך אחרת. לקח לי 47 שנים לרכוש את הקרקע שהייתה פעם בית החרושת לנקניק, והיום היא האדמה של איבל. זאת הסיבה שכשנכנסים לפה מרגישים את הרוח, את הנשמה".

את אורנה הכיר איציק לפני שלושים שנה, והתחתן איתה שנה לאחר שנפגשו לראשונה. היא עבדה אז בחנות התכשיטים של אחיה, הוא עשה את המשלוחים של הסופרמרקט שניהל אביו. בשלב מסוים השניים מצאו את עצמם מובטלים: "אורנה אמרה לי שהיא יודעת רק להשחיל פנינים, ואני בכלל לא ידעתי מה זה פנינים. היא לימדה אותי וזה תפס אותי מיד. היו לי 2,000 דולר בחשבון ונתתי לה אותם. היא הלכה לאימא שלה שהייתה לה חנות בקינג דיוויד, קנתה ממנה פנינים וחרוזים וכדורי זהב ולימדה אותי להשחיל פנינים. השאר היסטוריה".

"אנחנו יודעים גם להרוויח"

על אף שעל הנייר חברת מג'מריה היא בבעלותם של אורנה ואיציק, הסכם המייסדים קובע שכל הרווחים ממכירת התכשיטים מיועדים להרחבת בית הספר, ליצירת משרות חדשות לתלמידים ולסיוע לחברי האוכלוסייה המתגוררים בירושלים ובסביבתה.

"בפועל, החברה שייכת לתלמידים, לבוגרים", אומר לוי. "ברגע שהמותג יתחיל להצליח, ההכנסות יגדלו, וכך הם גם יוכלו להרוויח משכורת גבוהה יותר. אין לי עניין שהם יעבדו כל חייהם במשכורת מינימום. בנוסף, כל כניסה למרכז המבקרים כרוכה בתשלום של 25 שקלים, שהוא תרומה לבית הספר".

הצד הזה של משכורת המינימום לא נעלם מעיניו של לוי, וגם לא מעיניהם של העובדים. הם כמובן אסירי תודה על ההזדמנות, אבל כמובן שהיו שמחים לקבל שכר גבוה יותר. פנטנש שעובדת במג'מריה זה 11 חודשים, סיימה את הלימודים לפני כשנה. היא עלתה לארץ לפני שבע שנים, בת 30, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת במעלה אדומים. "באתיופיה הייתי עקרת בית", היא מספרת. "הייתי כאן במרכז קליטה, במבשרת ציון, ודרך המרכז הגעתי. הקבלה הייתה לפי מבחנים של צורפות ומבחנים של חשבון והתקבלתי. כשהייתי בבית ספר עשינו מודלים ועכשיו אני צורפת. אני נהנית מהעבודה, אבל מהמשכורת אני לא מרוצה כשלהשלמת הכנסה אני עובדת אחרי הצהריים בניקיון בבנק".

על-פי הסכם המייסדים של מג'מריה, גם סטף ורטהיימר לא הולך להתעשר מהפרויקט. כל הרווחים נשארים בתוך החברה לטובת העובדים. "המפתח הוא תמיד לחנך יותר אנשים לא לדעת הכול אלא לדעת איך לעשות את זה טוב", אומר ורטהיימר. "בפועל, המשמעות היא יצירת יחידות כאלה בישראל שילמדו, ייצרו וימכרו את התוצרת שלהן. אם הפרויקט הזה יצליח בנצרת, אנחנו מתכננים לפתוח תוכנית דומה בדרום, עם הבדואים והאוכלוסייה היהודית בנגב".

עד היום הושקעו במיזם של מג'מריה למעלה מ-3.5 מיליון שקלים. "יש פתגם באנגלית שאומר 'המחזור הוא שחצנות והרווח הוא החוכמה'", אומר לוי. "מחזור המכירות השנתי של איבל הוא מעל שמונה ספרות בדולרים, אז אנחנו חברה שיודעת להרוויח, אבל אנחנו יודעים גם לתת את מה שצריך לתת כדי לקדם את מג'מריה".

- מהם שיקולי התמחור?

"איבל מייצרת תכשיטים שמגיעים לחצי מיליון דולר לפריט. כמה אנשים מסוגלים לקנות תכשיט ב-50 אלף דולר, או ב-30 אלף דולר? לעומת זאת, כמה אנשים מסוגלים לקנות תכשיט במאה דולר? לא מעט. על אף שהמחירים של מג'מריה גבוהים יחסית, ונעים בין 70 ל-300 דולר - תכשיט מקורי וייחודי ב-400 שקל כמעט כל אחד יכול לקנות. מדברים פה על צמצום פערים, אז הנה צמצום פערים - למה להשאיר את זה ברוטשילד באוהלים? למה לא להוריד את זה באמת למציאות? קל לשבת מול הטלוויזיה ולצקצק בלשון. קל כל הזמן להגיד צריך לעשות, וצריך, וצריך, כמו שגם קל להפוך את הכסף מאמצעי למטרה".

בשנה הקרובה מתוכננות להיפתח בארץ כמה חנויות בוטיק של איבל, שבהן יימכרו התכשיטים של מג'מריה. "הדרך היחידה שהמג'מריות יוכלו להמשיך להתקיים זה אם איבל תמשיך להצליח", אומר לוי. "אני מניח שבעוד עשר שנים מג'מריה תהיה חברה גדולה יותר מאיבל, גם בכמות האנשים שיעבדו בה וגם בהיקפי הייצור. לכן אני תמיד אומר לעובדים של איבל 'תעזרו להם היום, כי מחר תצטרכו עזרה מהם והם יעזרו לכם. אני חייב לבדל ביניהן כדי שמג'מריה לא תיבלע בתוך איבל. הבידול הוא לא כדי להציל את מג'מריה ולא כדי להוריד את איבל. החשיבה היא אחרת, של שמירה על הדנ"א של כל אחת מהן".

- איפה הקאץ'?

"אין קאץ'. יש פה הון אנושי נפלא כי יש פה דרך שאנחנו מתנהלים שהיא דרך האמת".

- קצת נאיבי, לא?

"מאוד נאיבי. אבל כבר הייתי בצד השני ואני יודע ש'לא נאיבי' לא לוקח אותך לשום מקום. הרבה יותר קל בלונג-ראן להיות נאיבי מאשר לחשוב שאתה יודע שאתה יכול לשחק אותה. מה שאתה עושה טוב, חוזר טוב. מה שאתה עושה רע, חוזר רע. כשאתה הולך עם האמת של עצמך ומאמין בה, אז פתאום גם הספקנים ביותר מתחילים להאמין בה. כשעובדים פה 120 אנשים שמאמינים במה שהם עושים, זה פתאום יוצא באור גדול".