המצאנו את הנושא האיראני

האם הגרעין האיראני הוא באמת איום קיומי - או רק הסחת דעת?

אוצר המילים שבו משתמשים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושאר דובריה הרשמיים של ישראל בהקשר האיראני, כולל שני מטבעות-לשון מרכזיים - "איום קיומי" ו"השואה". זהו שילוב לשוני מנצח - שנועד לגייס תמיכה למהלך פוליטי או להתחמק מעיון שיטתי בבעיה שעומדת לפתחה של ישראל. השימוש בשילוב הזה - נתניהו מחליף לעתים מזומנות את הביטוי "איום קיומי" במונח "הישרדות" - מונע מראש את הצגת השאלה, האומנם מדובר באמת בשאלה של הישרדות, האומנם יש מקום לגזירה שווה עם השואה; האם נשקלו החלופות מבחינת המדיניות הישראלית, והאם נעשה שימוש אינפלציוני בקומבינציה הזאת, לאחר שהיא מוחזרה בהקשר הפלסטיני, הערבי, והאנטישמי הכללי?

נניח לרגע שאיראן אכן הגיעה לפצצה גרעינית. ראשית, זו לא המדינה המוסלמית הראשונה שהגיעה לכך. פקיסטן עשתה זאת מזמן. ואם אמנם מאמינים שהאסלאם הוא הבעיה של ישראל, אזי צריך להתכונן גם לפצצה מכיוון זה. אך הזדמנות זו כבר הוחמצה. אבל נניח שיש הבדל בין מדינה שהיא סתם עוינת לישראל למדינה המאיימת להשמיד את ישראל - האם הפצצה עשויה לסייע למימוש האיום? הרי הטלת פצצה על ישראל תגרום לנזקים עקיפים (קולטרליים) כה רבים, שנזקם לאיראן שקולים כנגד רווחיה, שלא לדבר על כך שהיא תחשוף עצמה למכת-נגד של מעצמות הגרעין הקיימות ובראשן ארה"ב, בנוסף לישראלית. הסיכוי שיקרה כדבר הזה והפצצה תשוגר שואף לאפס, אפילו בהנחה שאיראן מונהגת על-ידי מטורפים. אך לאחר שהאיש ששימש וו אידאלי לתלות בו את הפניקה הישראלית, מחמוד אחמדינג'אד, נעלם מן המפה, גם הנחה זו אינה תקיפה עוד.

תלויה במעצמות ידידותיות

ואם נניח שקיום הפצצה בידי איראן ירתיע את ישראל אף בהפעלת נשק קונבנציונלי נגדה או נגד בעלי-בריתה (חמאס, חיזבאללה) - האומנם התקדים ההיסטורי מאשר הנחה זו? האם נגד יריבים אלה ישראל לא תוכל להפעיל את העוצמה הקונבנציונלית, כשם שבמלחמה הקרה הופעלו הכלים הקונבנציונליים בצל האיום הגרעיני?

ונניח שהאיום הגרעיני האיראני הוא אכן האיום הקיומי - הדעת נותנת שמדיניות המיועדת לשמר את הקיום תמנע חזיתות נוספות שיסייעו ישירות או בעקיפין לאותו איום. הרי הכלל האסטרטגי הבסיסי הוא להימנע ממלחמה בשתי חזיתות ולהימנע ממצב של כיתור. עבור ישראל משמעות הדבר היא: לעשות כל מאמץ כדי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים, ולנטרל כך הרבה מן העוינות של העולם הערבי ומן ההסתייגות של בעלות-הברית המערביות מישראל.

אבל נראה כי זה הדבר האחרון שאליו שואפת המדיניות הישראלית. הכיבוש נמשך, ההתנחלות מתגברת, ועמם התסכול מן הצד הפלסטיני ואי-הנחת בשדה הבינלאומי. יתר על כן: עם כל יומרתה של ישראל שתוכל להתגונן לבדה נגד כל איום קיומי, כל בר-דעת יודע שמדינה קטנה (ומאז ראשית ימיה גם התנועה הציונית) תלויה במעצמות ידידותיות. אחרי הכול, האם לא הייתה זו בדידותה של צ'כוסלובקיה שהכריעה אותה בשנת 1938? מדינאים ישראלים מזכירים שוב ושוב את "הסכם מינכן", אבל מתעלמים מן העיקר.

מכאן, שצריך לחשוב פעמיים לפני שמתחילים בעימות עם בעלת-הברית הקרובה ביותר, ארה"ב. ואם מוכנים להסתכן גם בכך - היכן המעצמה האחרת שתחליף אותה כבעלת-ברית? מעצמות-העל האחרות, רוסיה וסין? הרי כבר בסיפור הסורי העמידו את ישראל במקומה. ואם אכן בהישרדות עסקינן - האם אין ישראל נשענת על קנה שהפך לרצוץ, או כזה שכבר אינו "השוטר של העולם" כפי שהיה לפני 20 שנה - ארצות הברית?

אחת התגובות השגורות היא ש"הים הוא אותו הים", והערבים (או האיראנים) הם אותם ערבים, ושהעולם תמיד יהיה נגד היהודים. עם דטרמיניזם כזה קשה להתווכח, אלא אם כן מנסים ללמוד מניסיונם של אחרים. גרמניה נמצאת מבחינה גיאוגרפית באותו מקום בתוך אירופה שבו הייתה לפני מאה שנה. פעם הייתה זו הסיבה לגרמנים לחוש מכותרים, לחוש בסכנת קיום, להיות מוכנים למלחמה; והיום - אותו מיקום במרכז אירופה הפך ליתרון עצום, לבסיס של תחושת ביטחון. מה שהשתנה הוא לא המקום, אלא המנטליות ושיקול-הדעת בעקבות עיון בלקחים היסטוריים. זה יכול להיות תקדים גם למזרח-התיכון.

מתקבל הרושם שהמהלך הישראלי הוא הפוך ממהלכו הטבעי של מי שחושש לקיומו: המצאנו את הנושא האיראני כדי להתחמק מפתרון הבעיה הפלסטינית, וכך יצרנו פניקה קיומית שמסיחה את הדעת מן המטרה שאליה חותרים מי שקוראים לעצמם "נאמני ארץ-ישראל השלמה" - מדינת יהודים על-חשבון העם הפלסטיני.

הקורבן הנצחי והאולטימטיבי

התגובה הפלסטינית, שלאחרונה עלתה על פסים של טרור אינדיבידואלי, מפורשת מיד כהוכחה לרצון הפלסטינים להכחדת ישראל במקום כראיה לחוסר התוחלת שנגרם לפלסטינים בגלל המדיניות הישראלית. והביקורת מצד אמריקה או אירופה נגד הטקטיקה הישראלית, מוצגת אוטומטית כגילוי נוסף של אנטישמיות בדרך לשואה נוספת.

מדיניות ישראלית כזאת מעודדת דה-לגיטימציה של ישראל ומעודדת את מי שמעוניינים בהוכחה הניצחת כי אנו עם לבדד ישכון, הקורבן הנצחי והאולטימטיבי. אפילו הדיון בשאלת הפליטים שמגיעים לישראל ממדינות אפריקה מתורגם לשיח על הסכנה הקיומית לישראל. אם זו המנטליות, ממעגל קסמים כזה אי אפשר לצאת; ונראה שהמדיניות הישראלית אינה רוצה לצאת ממנו, שהרי אז ישראל תצטרך להתמודד ברצינות עם הבעיה הפלסטינית ועם השאלה שהניעה את תיאודור הרצל לבקש את הקמתה של "מדינת יהודים": איך ליצור מצב שבו הפתרון הלאומי ל"בעיה היהודית" מחלץ אותם מן האיום הקיומי, ולא מנציח אותו.

* הכותב הוא מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית.