המדריך שמלמד עיוורים לרכוב לראשונה על אופניים

יוסי קט היה סמנכ"ל בכיר בחברת היי-טק עד שהחליט להחליף את הלפטופ בגלגיליות ולפתח שיטה ללימוד רכיבה על אופניים ■ באחרונה שבר את המוסכמות והחל ללמד גם עיוורים להגשים את החלום

הפעם הראשונה בה רכבה תמי טיירי על אופניים ללא גלגלי עזר, הייתה בגיל 31. זה היה לפני כחצי שנה. טיירי, המתגוררת באזור חיפה, שמעה שבתל אביב נערכים שיעורי רכיבה על אופניים הפתוחים לכולם, אז היא החליטה שדי, מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, אזרה אומץ, התקשרה אל המדריך יוסי קט, ומאז היא מפדלת לבד בשבילי פארק הירקון. טיירי, אם שכחתי לציין, היא עיוורת מלידה.

כבר 13 שנה שיוסי קט, 47, מסייע לרוכבים, בני כל הגילאים, להיפרד לשלום מגלגלי העזר. במקרים רבים מדובר בילדים וצעירים שהוריהם מאסו מלנסות ללמד אותם, אך גם במבוגרים שהחליטו שאולי בכל זאת הגיע הזמן. "היה מישהו בן 85", נזכר קט. "את הבוגרים אני נוהג לחלק לכמה קבוצות: ירושלמים, חיפאים, כאלה שבילדותם ההורים לא הרשו להם לרכוב, כאלה שלא היה להם כסף לאופניים, בעלי צרכים מיוחדים, או כאלה שניסו, נפלו וויתרו".

- אמרת חיפאים וירושלמים?

"כן. זה קשור לעליות ולירידות בעיר. חוץ מהם מגיעים אלי גם מבוגרים עם טראומת נפילה שעליה הם החליטו להתגבר בגיל 40. אבל האוכלוסייה המאתגרת ביותר היא בעלי הצרכים המיוחדים. אני עוקב אחרי מחקרים בתחום שמראים כמה הרכיבה תורמת לטיפול בכל מיני בעיות. יש לי תלמידים אוטיסטים, יש בעלי שיתוק מוחין, טורט, פרקינסון, קטועי ידיים ורגליים".

- קטועי גפיים יכולים לרכוב על אופניים?

"אם יש להם פרוטזה? למה לא. הבעיה היא שהם החליטו שהם לא יכולים, ולא ניסו. אורתופדים טוענים שחצי שעת רכיבה שקולה לשלושה טיפולי פיזיותרפיה".

- זה נכון לכל פעילות טיפולית, לא?

"רכיבה על סוסים זה נחמד מאוד, אבל תראי לי תלמיד שיוכל להמשיך לרכוב להנאתו על הסוס בבית. אנחנו לא גרים בטקסס. אופניים זה כבר משהו אחר לגמרי".

השיעורים שקט מעביר יחד עם הצוות שגייס (5 מדריכים שהכשיר, הגולשים גם הם, כמוהו, על רולר בליידס) מתנהלים על אופני התלמיד או על אופניים שהוא מספק, בהתאם למידות ולצורך. קט גולש על רולר בליידס, תומך ומלווה, וכמובן מקפיד להורות להביט קדימה. שיעור נמשך כ-45 דקות, בפארק הירקון, תלוי בתלמיד ובקצב.

מי שהולך יכול גם לרכוב

הרעיון להיות מדריך רכיבה, עלה לגמרי במקרה. "הכל התחיל כשלימדתי את הבן שלי. נסעתי לצדו על רולר בליידס, הוא הצליח, ומהר מאוד הביא חברים שלו שגם איתם זה הלך. אחר כך פנו הורים של ילד נוסף שהיה פגוע קל משיתוק מוחין. גם אותו לימדתי. כשבאותו הערב קיבלתי טלפונים מהמרפאה בעיסוק ומהרופא שלו, שאמר שזה נס רפואי, הבנתי שיש לי שיטה. עזבתי את העבודה שלי, הייתי סמנכ"ל בכיר בחברת היי-טק, ופתחתי בקריירה חדשה. אני זוכר שכשרציתי לעשות ביטוח, והסברתי שאני מורה לרכיבה על אופניים, אמרו לי שאין דבר כזה. היום זה מוכר. זו כבר שיטה". אל אוכלוסיית העיוורים החליט קט לפנות רק השנה, כי "למה לא, בעצם?".

"נקודת המוצא שלי היא שכל מי שמסוגל לעמוד וללכת, גם מסוגל לרכוב", הוא מסביר. "העיוורים הם קהל לקוחות חדש שמוכיח את עצמו. הרי אין להם בעיות מוטוריות. חשבתי להציע את זה, ולפני שבכלל פניתי אליהם, החלטתי להתנסות בעצמי. ביקשתי מאחד המדריכים שלי שיתלווה אליי, קשרתי את העיניים, וביקשתי שיוביל אותי לאופניים. בחלק הזה, בו צעדנו בפארק אל האופניים כשהעיניים שלי עצומות, פחדתי פחד מוות. הוא הושיב אותי עליהם, התחלתי לפדל כשהוא על הרולר בליידס, לצדי, ופתאום הרגשתי בטוח. הצלחתי, ובאותו הרגע הבנתי שזה אפשרי".

- כי כבר יש לך את היכולת. אתה מיומן.

"הפוך. אני מכיר את הכל כרואה. עיוור כבר רגיל שלא לראות, אז הרכיבה פשוטה יותר עבורו, כי הוא ממילא מנטרל את הפחד. לרואים מבוגרים, העיניים יכולות להיות מכשול".

עם הצלחת הניסוי, פנה קט אל ארגוני העיוורים, אשר הפגישו אותו עם רוכבי טנדם - אופניים מקצועיים לשני רוכבים. "השאלה הראשונה שהם שאלו אותי הייתה: 'ואתה התנסית בזה?'. זה מה שהיה להם חשוב כדי להשתכנע".

- רכיבת הטנדם לא מספקת מיומנות?

"זה לא אותו הדבר. זה כמו לומר שאם הרכיבו אותך על אופנוע, אז זה כאילו נהגת בו. הראשון שניסה היה בן 50, שהתעוור בילדותו. הוא עלה על האופניים ותוך שניות כבר רכב. הוא התרגש ולא האמין. ואז, החלטתי ללכת על זה".

נכון להיום מדריך קט כ-20 רוכבים עיוורים, ביניהם כאמור את תמי טיירי שאפילו לא חלמה לרכוב לבד, עד שהכירה את יוסי. "ברור שמבחינתי רכיבה ירדה מהפרק. רכבתי על אופני טנדם, אבל זה לא אותו הדבר. זה לא כיף, כי את לא שולטת בכידון. כילדה, היו לי אופניים עם גלגלי עזר, וכשגדלתי נפרדתי מהם. בחיי היומיום אני עצמאית. אני הולכת עם טאו, כלב הנחייה שלי, או עם מקל, אבל בחיים לא האמנתי שאצליח לרכוב לבד. כששמעתי על זה, התקשרתי אל יוסי, והוא הבטיח לי שזה אפשרי ושאני אצליח".

- פחדת?

"לא פחדתי כמו שהסתקרנתי. בשיעור הראשון יוסי הכיר לי את האופניים, וביקש ממני להחזיק את הכידון. הוא תמך מהצד, וישר התחלתי לרכוב. אני לא יכולה להסביר את התחושה. זה משהו עילאי. זו הדרך אל החופש. היום אני מגיעה לשיעורים מדי שבוע ברכבת. אני כבר רוכבת מהיר יחסית, ולפעמים אפילו המדריך על הרולר לא מצליח לעקוף אותי. אבל אני כבר יודעת לעצור לבד ללא עזרה".

- נפלת?

"לא. אבל גם לא מפחיד אותי ליפול, זה חלק מהעניין. אני מחכה כל השבוע לשיעורים האלה, והם נותנים לי כל כך הרבה. השאיפה של יוסי עכשיו זה שיהיה מערך של מלווים על רולר בליידס בכל הארץ, כדי שאוכל לרכוב ככה גם על יד הבית".

אייל שפירא, בן 43 מהרצליה, הוא לקוי ראייה. גם עבורו היווה קט פתרון למשהו שעליו כבר חשב לוותר. "אני דווקא יודע לרכוב על אופניים. הבעיה היא שבשלוש השנים האחרונות הראייה הלקויה ממילא הלכה והידרדרה, וכבר פחדתי לרכוב ברחוב. יש לי שרידי ראייה, אבל לא מספיק כדי שארכב לבד. אני מגיע לשיעורים בפארק כדי שיוסי יהיה לצדי. גם האזור בפארק בו אנו רוכבים הוא רגוע יחסית, ולא עמוס. אני צריך אזור סטרילי. עם הזמן הביטחון שב אליי, והיום קורה שאני מגיע ומצטרף לשיעור אחר, רק כדי שאדע שיש מי שמשגיח.

מה שאני כן רואה, זה עד כמה יוסי עוזר כמדריך. הודות לרולר בליידס, הוא מספיק קרוב בכדי להחזיק ולתמוך, אבל גם מתרחק ומניח. אני זוכר שבפעם הראשונה שהכרנו, הוא לא ידע איך לקרוא אותי ומה הוא צריך לעשות במקרה שלי. מהר מאוד קלטנו זה את זה".

- מבחינתך זה בעצם ספורט?

"גם, אבל זה נותן לי עוד משהו. לפני כמה זמן אמרתי לו בשיעור שאני מרגיש שבזמן שאני רוכב אני רואה יותר טוב. זה ממש משפר לי את הראייה. זה לא מדעי, לא רשמי, לא בדוק, ואני גם לא יכול לכמת ולמדוד את זה, אבל זו התחושה שלי. אולי זה בגלל שיותר דם זורם לעצב הראייה".

- היום אתה רוכב גם מחוץ למסגרת השיעורים?

"בסוף השבוע האחרון נסעתי עם ידידה לצפון, היא ליוותה אותי ורכבה יחד איתי לאורך הירדן. ברור שיוסי תרם לביטחון שלי לעשות את זה".

מקנה תחושת מסוגלות

כאמור, מבחינתו של קט, השיטה עובדת, הערך המוסף הוא עצום, ולא משנה מי התלמיד. יהיו אלה מבוגרים או ילדים, התנאי הבסיסי הוא רק נכונות ורצון. "בשיעור הראשון אני מסביר שלי יש שלושה תפקידים: ללמד, לשמור, ולוודא שיהיה כיף. על התלמיד מצדו לפדל, להסתכל קדימה ולא להפסיק לרגע לחייך. זה אגב, הדבר הכי קשה". חלק גדול מהשיעורים מקפיד קט לצלם ולתעד, כשלפעמים הוא שולח אל תלמידיו את הסרטון במייל, כבר במהלך השיעור.

- הילדים שמגיעים אליך, הם כאלה שההורים לא הצליחו ללמד? למה הם לא ואתה כן?

"כי אני מצליח להקנות תחושת מסוגלות. הרבה פעמים דווקא הורה לא יצליח ללמד, ומעורבים בסיפור הרבה דברים אחרים. צריך סבלנות אינסופית. לפעמים זה לוקח כמה שיעורים, ולפעמים מספיק שיעור אחד".

אני מתלווה לשיעור של דוד, ילד מבריק בן 8.5. בדרך, כשהוא על הרולר ואני על אופניי, קט מסביר לי שדוד כבר רכב לבד, אלא שאז הוא נפל ומאז הוא חושש לעלות שוב על האופניים. דוד מסביר זאת בצורה יותר מדויקת. "בטח שזה מבאס אותי שאני כבר גדול והחברים שלי רוכבים לבד. אבל אני לא רוצה ליפול. הייתי שמח אם הייתי יכול לדלג על כל הקטע הזה של להתאמן וללמוד, וישר להצליח לרכוב מהר. אבל זו אשמת ההורים שלי".

גיגי, אבא של דוד, דווקא לא רואה בכך כישלון אישי. "כן, ניסיתי ללמד אותו, אבל זה הפך למלחמה. זה היה קשה בגלל שזה אני, ולכן ויתרתי והלכתי למומחה. ברור לי שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה, אבל מבחינתי יוסי היה פתרון אידיאלי".

"יש לפעמים אבות שרואים שאני מצליח היכן שהם נכשלו, וקצת קשה להם עם זה", מודה קט. "אבל לי יש יתרון".

בזמן שאנחנו מדברים דוד מתלבט אם לעלות על האופניים. הוא אומנם הגיע לשיעור כפי שנקבע, אבל הוא כבר לא בטוח שהוא רוצה. בסופו של דבר הוא סוגר עסקה עם קט, לפיה היום הוא יוותר, אבל בשבוע הבא הוא יגיע ויביא חבר. ימים ספורים אחר כך התקשרתי אל קט, שבדיוק היה בעיצומו של השיעור של דוד. "אני לא יכול לדבר, אבל רק תגידי לו שהוא אלוף", הוא מבקש ממני בטלפון, מתנשף קלות, כשהוא מנסה לעקוף את הילד שכנראה כבר דוהר על אופניו.

- בשבתות אתה רוכב על אופני ספורט, עושה סינגלים?

"דווקא לא. כמובן שיצא לי פה ושם לנסות רכיבת שטח, אבל בזמני החופשי אני מעדיף גלישה ושיט".

צרו איתנו קשר *5988