נהוג לומר שהעיניים הן ראי הנפש; שלחיצת היד, בעוצמתה, רכותה, לחותה או השתמטותה, משקפת את האישיות. ומה בקשר לפה? השפתיים המשתוקקות, השיניים החשוקות, הלשון, שיכולה להוציא שם אדם לטוב ולרע, שאומרים עליה שהיא דנה אותנו לחיים או למוות. בתערוכה חדשה: Small Talk, שתיפתח מחר (ג') בגלריה טימורה בנווה צדק, בוחנת הצלמת תמר מצפי את אזור הפנים רב ההבעה של מצולמיה: את הפה המדבר, המחייך, הכועס, המתפייס.
מצפי היא צלמת מערכת "גלובס". כבר יותר משני עשורים היא עובדת כצלמת עיתונות ומתעדת דיוקנאות של אנשים בסביבתם הטבעית ובעבודתם. בנאומים פוליטיים, במפגשים רשמיים, בעת ראיון וברגעים בלתי צפויים.
צדה פריימים שיעבירו את אישיותו של המצולם, את עמדתו, שידברו כאלף מילים ויספקו את עמוד התווך הנחוץ לסיפור העיתונאי.
אך כשהיא באה להציג בתערוכה, בחרה מצפי בבלתי צפוי. "החלטתי שאיני רוצה להציג את התמונות כפי שהן, אלא להפתיע ואפילו אם זה ייראה פרובוקטיבי. השפתיים משקפות משהו על האדם, מציגות אותו בלי מסיכות", היא אומרת.
ההחלטה לבודד את הפה מהפנים מעמידה במבחן את מידת ההיכרות שלנו עם אותו פרט הבעתי. ההרכבה של מספר תמונות יחד יוצרת אפקט גרפי שיוצא מההקשר האוטומטי של זיהוי פנים, והופכת את מגוון ההבעות לסדרה של סימנים, כמו כתב יד אישי. החלטה אמנותית נוספת, להציג את התמונות בהגדלה מופרזת, בממדי ענק, יוצרת היפוך אסוציאטיבי. כך מעניקה מצפי לפה המצולם עוצמה מאגית כמעט, מציגה אותו באופן גרוטסקי, כשליט עוצמתי, שכל ישותו של המצולם מתמצה בו.
שמעון פרס, נוחי דנקנר, שרי אריסון, סטנלי פישר, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו, אנשי עסקים ואנשי שררה, ברגעי עלייתם או במפלתם. "אני מצלמת מצב, התרחשות ששבתה את ליבי, מנסה לתפוס את הרגע המדויק, שמבטא את החיבור שלי עם הסיטואציה, מנסה להנציח את תחושותיי", מתארת מצפי את פעולת הצילום. "כשאני תופסת את הרגע שכיוונתי אליו - אני נושמת נשימה עמוקה והלב מתרחב".
התערוכה תוצג בגלריה טימורה, שבזי 32, נווה צדק, הפתיחה מחר, ג', 18:00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
