מלחמת חורמה בהון השחור

צריך לחנך את הציבור שמסחר "בשחור" הוא פלילי ויביא לעונש

ההון השחור הפך לנגע ולרעה חולה בחברה הישראלית. עדיין לא נמצא פתרון אחד מוסכם למלחמה בנגע זה, אשר "בזכותו" חסרים לקופת אוצר המדינה המידלדלת עשרות מיליארדי שקלים.

כך, בזמן שמיטב המוחות באוצר ובמשרד המשפטים יושבים וחושבים על הדרך היעילה לטפל בבעיה, ממשיך "ההון השחור" לנגוס בכל חלקה טובה בציבוריות הישראלית ולהפוך לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו.

הכלכלה השחורה בישראל מוערכת ב-200 מיליארד שקל לשנה, שהם כ-20% מהתמ"ג. בארה"ב, יפן, שווייץ, אוסטרליה, בריטניה ובצרפת, לדוגמה, המספרים נמוכים פי שלושה. המשמעות הכואבת היא שבארץ זבת חלב ודבש, פי שלושה אינם מצהירים או לא מדווחים על עבודתם ועל מכירותיהם והכנסותיהם. יותר מאשר מחלק נכבד מהעולם המערבי.

ניתן להניח כי רוב-רובו של הציבור לא מתעורר בבוקר ואומר "היום אהפוך לעבריין", וכי העלמת ההון וההכנסות איננה נתפסת בציבור כמשהו רע, פלילי, שראוי לעונש בצידו, אלא כמשהו שמותר לעשות - סוג של עצימת-עין, סוג של "עזוב, יהיה בסדר", והתעלמות גורפת מכך שבמעשים אלה הציבור מעצים את המגפה במקום לצמצם את היקפיה.

לו הייתי שר האוצר היום, הייתי פוצח במלחמה בתופעה הנואלת הזו, באמצעות חינוך הציבור לכך שתופעת ההון השחור פסולה, פלילית, שיש עונש בצדה.

שר האוצר, כראש מערכת גביית המסים, צריך לפעול לחינוך הציבור לכך שמסחר "בשחור" עם אינסטלטורים, מתקני מזגנים, נגרים, ירקנים, נהגי מוניות, מורים פרטיים ועוד, פוגע קשות בקופת המדינה, ויש עונש בצידו.

הבעיה מחריפה כאשר אלה שכן משלמים, חשים - ובצדק - שהם נאלצים לממן גם את אלה שמתחמקים, תוך קריצת-עין - "catch me if you can".

היות שבתוך עמנו אנו חיים - במקום לבזבז מיליוני שקלים מכספי ציבור על פרסומות יצירתיות בתקשורת, אשר אין לדעת אם הן באמת משפיעות על הציבור, יש לבצע מהלך יצירתי מסוג אחר - אשר יחנך את הציבור לדרוש קבלה על כל תשלום - באמצעות הגזר ולא המקל.

חובת הצהרת הכנסות

כעת, תארו לעצמכם מצב שבו כל אזרח היה מחויב לשלוח למשרד האוצר תצהיר מס, שבו הוא מתחייב שהכנסתו היא X מסוים, ושהוא מודע לכך כי ייאלץ לשבת בכלא אם יתברר כי הצהרתו אינה נכונה.

תארו לכם אף יותר מכך, שמפעל הפיס היה מגריל זכיות רק מתוך מספרים של חשבוניות מס/קבלה.

דמיינו את אזרחי המדינה משלשלים לתיבת הגרלה את הקבלות שאספו מכל בית-קפה, נהג מונית, שרברב וספר כדי להגדיל את סיכוייהם לזכות בפרסים, כשמשרד האוצר אף יאפשר להם לשלשל את הקבלות לתיבות שהציבו עמותות ראויות, שעשוית ליהנות מההצלחה של הזכייה בפרס, במקומם.

דמיינו לרגע את הישראלי החדש, זה שמגלה לפתע שעול התשלום נמצא לא רק על כתפיו, שבזכות זה שר האוצר יודע "איפה הכסף?", ושמוסדות ללא כוונות רווח שמדברים אל ליבו נהנים מאפשרות להיפגש עם כסף שתרם להם, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

אני קורא לשר האוצר ולחברי הכנסת לעשות את המצופה מהם ולטפל אחת ולתמיד הן בחיסול הגירעון הקיים של ישראל והן העתידי. באימוץ ההצעה, שלפיה תהא חובת הצהרת הכנסות על כל אזרח, תוחמר הענישה על עברייני מס, ונעודד מתן חשבוניות וקבלות בדרך הגזר ולא המקל, שהרי כל אחד רוצה להיפגש עם האפשרות לזכות בסכום משמעותי, כשהוא בסך-הכול עומד על זכותו שגם האחר ישלם מס אמת על הכנסותיו ומכירותיו.

* הכותב הוא עורך דין.