הישראלי הצעיר שפיתח טכנולוגיה שמשגעת את העולם

אסף בידרמן, בסך הכול בן 36, הקים בארה"ב את סנסאבל סיטי, המעבדה הגדולה בעולם לחקר העיר הדיגיטלית, ומכל העולם עולים אליו לרגל ■ גולת הכותרת: הגלגל ההיברידי הראשון שהופך כל רוכב ללאנס ארמסטרונג

זה התחיל ביוזמה מעט מעורפלת של ראשת עיריית קופנהגן לשעבר, ריט ביאגארד. בשנת 2009 היא פנתה למנהלי מעבדתSENSEable City , שבמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (או בכינויו המוכר MIT), וביקשה מהם להציע רעיונות טכנולוגיים שיתרמו לשיפור החיים בעיר. היא לא סימנה להם כיוון ולא הציבה גבולות. מנהל המעבדה קרלו ראטי וסגנו אסף בידרמן נסעו לקופנהגן כדי לרחרח קצת את רחובותיה. די מהר הם הבינו שהמפתח לשינוי טמון ברכיבה על אופניים.

"ראינו שבקופנהגן יש יותר אופניים מאנשים", מספר בידרמן, "1.8 אופניים לאדם. 55% מהתנועה במרכז העיר נעשים באופניים. לכן יש שם יחסית מעט פקקים ואיכות האוויר גבוהה".

- ובחורף זה משתנה?

"לא. תושבי קופנהגן רוכבים עם מיני, בעקבים, טלפון ביד אחת ומטרייה ביד השנייה. זה די מרשים. אין בזה שום רומנטיקה. הם רוכבים פשוט כי זה הכי יעיל והכי זול".

אלא שמבט דקדקני יותר העלה שחדוות האופניים של תושבי העיר מידלדלת כשהיא נתקלת במספר משוכות: "ראינו שמעבר לגיל מסוים אנשים ממעטים ברכיבה, או אם יש במסלול שלהם גבעה או אם הרכיבה היא מעבר ל-15 קילומטרים לכל כיוון. במקרים האלה חלה ירידה משמעותית בסיכוי שהם יעשו את זה באופניים. ברמת העיקרון, זה די ברור למה. רוב הערים נבנו במאה השנים האחרונות, משמע במקביל להתפתחות המכונית הפרטית. זאת אומרת שהדברים נבנו בקנה מידה שהתאפשר בגלל הזמינות של המכוניות. לוס אנג'לס תישאר בגודל של לוס אנג'לס, וגוש דן יישאר בגודל של גוש דן. המרחק יהיה גדול מדי בשביל ללכת ברגל או לרכוב באופניים".

הפתרון שאנשי סנסאבל-סיטי העלו היה הרכבת מנוע לאופניים. לכאורה מתבקש לשאול: אז מה בדיוק הבשורה פה? זה לא שהם המציאו את הגלגל. אבל האמת היא שהם כן. הם המציאו את "גלגל קופנהגן", שלפני שבועיים הושק באופן רשמי, וניתן להזמין אותו תמורת 700 דולרים באתר של חברת Superpedestrian, שקיבלה את רישיון הייצור מ-MIT, ומנוהלת על-ידי בידרמן.

"אופניים חשמליים הם תעשייה משגשגת באירופה. בצפון אירופה זו תעשיה של 3 מיליארד דולרים בשנה, תעשייה שגדלה ב-7% בשנה כבר עשור", אומר בידרמן. "הבעיה היא שהאופניים החשמליים הם כבדים, מכוערים ויקרים. זוג ממוצע באירופה עולה 2,500 דולרים לאופניים ששוקלים עשרים עד שלושים קילוגרמים. אנשים רוצים משהו קל, זול ושנראה טוב. אופניים הם כלי כל-כך קלאסי ויעיל, אין סיבה להמציא אותם מחדש. לכן החלטנו להתמקד בגלגל האחורי".

התוצאה היא האופניים ההיברידיים הראשונים. כל מה שצריך זה לעקור את הגלגל האחורי של האופניים שברשותכם, ובמקומו להתקין את "גלגל קופנהגן" - שמשקלו 5.9 קילוגרמים, המעוצב בתחכום משועשע, ובמרכזו צלחת אדומה. בתוך הצלחת מסתתר המוח של האופניים: "מנוע שהוא גם גנרטור ובטריות, עם 12 חיישנים ועם מערכת בקרה. כשאת בולמת המערכת אוספת אנרגיה ומעבירה אותה לבטריות. במילים אחרות: ממירה אנרגיה קינטית באנרגיה חשמלית ומאפסנת אותה בבטריות. ואז כשאת צריכה עזרה בדיווש, המנוע נותן לך דחיפה אוטומטית". (לצפייה בסרטון הדגמה בגלובס TV, סרקו את הברקוד).

וזה עוד לא הכול. השליטה על המערכת כולה נעשית בעזרת הטלפון הנייד, שנח בהתקן מיוחד על הכידון. כל מה שצריך זה להוריד אפליקציה המאפשרת התאמה אישית של האופניים לרוכב ולהעדפותיו. האפליקציה, מפרט בידרמן, מציעה מגוון מצבי רכיבה.

"לדוגמה, יש מצב 'השטחה של עיר'. כשהאופניים מרגישים שיפוע, המצב הספציפי הזה משטיח אותו. גם בעלייה וגם בירידה הוא נותן תחושה של דיווש במישור, כי הוא גם מסוגל לבלום באופן אלקטרוני. זה הופך את הרכיבה למאוד קלה".

מצב חיסכון מציע לתכנן את הנסיעה כך שהאנרגיה תישמר בצורה הכי יעילה. "אפשר לנהל את הנסיעה בהתאם לכמות האנרגיה בבטרייה, בהתאם למסלול, בהתאם לטופוגרפיה וגם בהתאם להרגלי הרכיבה של עד כמה חזק את מפדלת", כך בידרמן. "אדם ממוצע מפיק 75 עד מאה ואט ברגליים. אז נגיד שאת ייצרת מאה ואט ברגליים, המנוע יספק לך עוד 250 ואט. עם 350 ואט זה כמו רוכב בטור דה פראנס. לאנס ארמסטרונג עם סמים. אפילו השתעשעתי בלהציע לו לפרסם את הגלגל תחת הסלוגן: יותר לא צריך סמים".

הכול דרך הסמארטפון

אחרי שקיבל מ-MIT רישיון לעשות שימוש מסחרי בלעדי בטכנולוגיה של גלגל קופנהגן, גייס בידרמן משקיעים ובנה צוות רב תחומי שמרכיב בימים אלה את הגלגל ביד, במחסן בפרברי בוסטון.

מה זאת אומרת מרכיבים ביד? אחרי כל הדיבורים על טכנולוגיה אתם מתנהלים כמו סנדלר איטלקי?

"החלקים מיוצרים במסצ'וסטס, אבל את ההרכבה אנחנו עושים פה. בשלב הראשוני הזה אנחנו רוצים לפקח מקרוב על כל פרט".

הצוות של סופרפדסטריאן מורכב ממעצבים, ממומחים למדפסות תלת-ממד ומאנשים שעבדו קודם לכן בפיתוח סאגוויי או בחברת נוקיה. בכל רגע הם טורחים על עוד אפליקציה שתהפוך את חוויית הרכיבה לחלקה יותר. או מחוספסת. תלוי במה שהלקוח ירצה. "יש לנו אפליקציה שדוגמת דרך חיישנים את תנאי הכביש: כמה בורות יש או כמה עצירות בדרך. קצת כמו ווייז". אותם החיישנים גם יאספו מידע על מצב האופניים והגלגל, ויעבירו אותו ישירות לענן של חברת סופרפדסטריאן.

"אם התפוקה של הבטריות תרד פתאום, אנחנו נראה את זה בשרתים שלנו ונוכל לספק לך עזרה מרחוק, לשלוח לך בטרייה חלופית". גם נעילת האופניים נעשית דרך הטלפון. "זה לא רק שהטלפון מכבה את האופניים, השרתים שלנו מנטרלים את הגלגל עד שאת חוזרת עם הטלפון שלך. כך שאם מישהו אחר ינסה לקחת אותו, הגלגל לא יפעל".

- יש לא מעט רוכבי אופניים שמכורים למאמץ. הגלגל שלך יהרוס להם את חוויית הרכיבה שהם מכירים.

"אם את אוהבת לרכוב רחוק ולהזיע, את יכולה לעשות זאת, את רק תגיעי רחוק יותר באותו הזמן. אם את רוצה להזיע, יש גם מצב רכיבה המיועד לפעילות גופנית, שהופך את המנוע לגנרטור קבוע. ויש גם אפליקציה למדידת שריפת קלוריות. הכול בתוכנה. יש הרבה אפליקציות שמאפשרות לך חוויות נסיעה שונות".

אינך חושש שהמעבר למערכות הוט קוטור, שלומדות אותנו ומתאימות את המציאות אלינו ומחליקות לנו את המהמורות, יגרעו מהדרמה שבחיכוך עם המציאות? חלק כל-כך גדול מהחוויה האנושית הוא במפגש עם אתגרים והתגברות עליהם; אם נקיף את עצמינו באפליקציות משטחות מציאות, אנחנו לא נפספס משהו?

"זה לא שרק עכשיו התחלנו לפתח טכנולוגיות המאפשרות לנו להתמודד עם הטבע. משחר האנושות זה מה שאנשים עושים. אנשים מפתחים כלים שעוזרים לנו לשרוד. זה לא חדש. מהכלים הכי פרימיטיביים שפיתחנו לפני שלושים אלף שנה ועד הכלים הדיגיטליים של העידן העכשווי - העיקרון הוא זהה. אבל גם לא כל הכלים הם אותו דבר. הגלגל הזה דווקא מעצים את החוויה של האדם. הרי מהו הפתרון החלופי? לשבת כלוא לבד באוטו? לעמוד בפקקים? זה על הפנים".

בששת הימים הראשונים, מאז פתחה סופרפדסטריאן את האתר שלה להזמנות מוקדמות, אלפים כבר רכשו את הגלגל, שינחת בשבילי האופניים הקרובים למקום מגורכם החל באביב-קיץ 2014. "היו רכישות במיליוני שקלים, כולל גם כמה הזמנות מישראל", מתבל בידרמן בקורט נוסטלגיה למקום שבו נולד, גדל ושירת בצבא, עד שהחליט להתמסר להרפתקה אקדמית בנכר. כיום, יותר מ-12 שנים מאז החליט לוותר על הסביבה המרופדת לטובת לימודי תואר ראשון ב-MIT, הוא נתקע כל כמה משפטים בחיפוש אחרי המילה המדויקת בעברית. בעיקר כשמדובר בז'רגון מקצועי. איך אומרים בעברית Supply Chain? או איך אומרים Evident? "חשבתי שאחזור לארץ אחרי התואר הראשון", הוא מגיש את הקלישאה על צלחת.

"לתקשר בתלת ממד"

בידרמן, 36, גדל בתל אביב ובפרווריה, ולמד בבית הספר לטבע ואחר כך בתיכון ברמת השרון. ילד שאוהב לבנות דברים, הוא מעיד על עצמו, "כולל בית על עץ עם מערכת תאורה, ומכונה להשמדת חרקים". אחרי שירות בחיל חינוך הוא הקדיש שנה להשלמת בגרויות, ואז, בעקבות ספר שקרא על הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, הוא התביית על לימודים ב-MIT. "תואר ראשון בפיזיקה ובארכיטקטורה".

- זה שילוב שדורש הסבר.

"אני אוהב לבנות דברים בידיים, ואני אוהב להבין איך דברים עובדים. רציתי משהו מספיק אבסטרקט כדי שאוכל להשליך ממנו להרבה דברים. משהו שיעזור לי לשאול שאלות מדעיות, להבין איך מדע עובד ברמה הכי טהורה, ופיזיקה היא מדע מאוד קלאסי, עם פרדיגמות שנבנו במשך מאות שנים ופרדיגמות שנשברו. תואר ראשון לא הופך אותך לפיזיקאי, אבל הוא מספק לך תרגיל מחשבתי מצוין".

הוא מודה שהיה בודד בהתחלה, אבל מהלימודים הוא מאוד נהנה. במיוחד מהיכולת לשלב בין מגוון מקצועות. כבר בשנה הראשונה הוא החל לעסוק במחקר ברמת תואר ראשון. "עבדתי במעבדת המדיה של פרופ' הירושי אישי, שמתמקד במערכות ממשק מוחשיות שבין האדם למחשב", הוא יורה, ואז מתנדב לתרגם: "איך לשפר את התקשורת של האדם עם המחשב באופן בלתי אמצעי".

אחד הפרויקטים שעליהם עבד במעבדה נקראSandscape . מדובר בארגז חול שהוצג במוזיאונים ברחבי העולם, זכה בפרסים, ואף נרשם כפטנט של MIT. הארגז נועד לשרת אדריכלי נוף ומעצבים שרוצים לבחון כיצד הנוף שעיצבו יתנהג בתנאים שונים. לדוגמה, מה יקרה לתאורה בגינה בשעת שקיעה, או חשוב מזה - לאן ואיך יזרמו המים בפארק ביום גשום במיוחד ("קוראים לזה 'אנאליזת ניקוז מקומי'", מבאר בידרמן).

במקום לייצר מודל תלת-ממד ואז לסרוק אותו למחשב, ואז ליצור בו אנליזה בדו-ממד, ואם משהו לא עובד אז לשנות שוב את המודל הפיזי ולסרוק שוב וחוזר חלילה, בסנדסקייפ ביקשו הממציאים לשמר את היתרונות האינטואיטיביים שיש לאדם כשהוא מתנהל בתלת-ממד. "אם את רוצה לראות איך מים זורמים בפארק שתכננת, אז את מעצבת את ארגז החול ואז המחשב מקרין על ארגז החול אנימציה של מים זורמים בזמן אמיתי", מסביר בידרמן. (לצפייה בסרטון הדגמה, סרקו את הברקוד).

"אנחנו לומדים לתקשר עם העולם בתלת-ממד. אנחנו ממקמים את עצמינו ביחס לחפצים, מרימים, מרכיבים, משנים... בתלת-ממד. למה לא להשתמש ביכולת הזו כשאנו רוצים לעצב משהו על מחשב? זה לא הגיוני לעצב משהו בתלת-ממד ולעשות את זה עם מקלדת ועכבר בדו-ממד. ככה אנחנו מאבדים המון מהגישה האינטואיטיבית שלנו".

במעבדת המדיה הוא גם פגש את קרלו ראטי, שעשה פוסט דוקטורט אצל פרופ' אישי. יחד הם הקימו את מעבדת סנסאבל סיטי, המבקשת לבדוק את הפוטנציאל הטמון בחיבור הזה שבין העיר והמחשב. "ב-2008 עברנו גבול בלתי נראה", הוא אומר, "יותר מ-50% מאוכלוסיית העולם גרים בעיר. ב-2030 זה יהיה 60%. העולם הופך לאורבני. התהליך הזה מביא הרבה תועלת ויוצר המון אתגרים: מבעיות תנועה ועד צריכת אנרגיה. אמנם צריכת האנרגיה בעיר היא יותר יעילה, אבל עדיין ערים צורכות 75% מהאנרגיה בעולם".

עם 42 דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים מ-11 מחלקות שונות ב-MIT, סנסאבל סיטי היא המעבדה הגדולה בעולם בתחום. "כדי שהמחקרים שלנו לא יתחילו וייגמרו במעבדה, אנחנו יוצרים שותפויות עם ראשי ערים, כמו שעשינו עם ראש עיריית קופנהגן בעניין הגלגל. עד היום עבדנו עם 25 ערים, בכל היבשות", אומר בידרמן ומוסיף כי המימון לפרויקטים מגיע ברובו מגופים עסקיים, לרבות בנקים וחברות כמו ג'נרל אלקטריק, פולקסווגן גרופ וקוקה-קולה. "הם מממנים את המחקר, אבל לא ישירות. החברות שמות כסף בדלי גדול, ואנחנו בוחרים איך לבזבז אותו. הערים משלמות כסף קטן, אבל מתחייבות להפוך למעבדה באוויר הפתוח להטמעת טכנולוגיה. בכל עיר אנחנו מזהים אתגר מקומי ומפתחים טכנולוגיות שיפתרו אותו".

בעקבות "השובל הדיגיטלי"

כשבידרמן מתאר את הפרויקטים של סנסאבל סיטי זה נשמע לפעמים כמו לונה פארק יצירתי, רכבת הרים של אתגרים ושל פתרונות, פנטזיה עתידנית למי שנהנים ללוש את המציאות ולדלות ממנה ממדים חדשים. הוא מתחיל בדוגמה מניו יורק. "ניו יורק היא עיר שגדלה בעיקר מהגירה, וזה מציב לעיר אתגרים חדשים, כי מהגרים לאו דווקא נרשמים במרשם האוכלוסין, וגם אם כן, המדגם מאוד יקר ונעשה רק פעם בעשר שנים.

"חשוב להבין שסקרי האוכלוסין הם אבני יסוד בתכנון אורבני. כך אנחנו לומדים, למשל, איפה אדם גר ואיפה הוא עובד, ואיך הוא מגיע לעבודה, ובהתאם לזה אנחנו יכולים להחליט איפה ייבנה כביש מהיר ואיפה תנוע רכבת. אבל, כאמור, הסקרים האלה מאוד יקרים וגם יש להם מגבלות, כי לרוב המדגם מאוד קטן. המשמעות היא שבעידן של אורבניזציה מואצת, הערים גדלות בקצב מהיר יותר מהיכולת להבין איך הן גדלות".

המשימה המרכזית בכל פרויקט היא ליקוט המידע הדיגיטלי שהעיר מייצרת וצוברת. בידרמן מכנה את זה בפיוטיות "השובל הדיגיטלי" שכל אחד מאיתנו משאיר מאחוריו. מקורות המידע הם רבים ומגוונים, אבל די ברור שהטלפונים, ובעיקר הניידים, הם ממטרת המידע העיקרית. אז זה מה שבידרמן וחבריו עשו: "ביקשנו וקיבלנו מידע לגבי כל שיחות הטלפון מניו יורק ואליה. ברמת העיר, לא האינדיבידואל, אבל בצורה כזו שיכולנו למקם את זרימת השיחות בטלאים בגודל של קילומטר על קילומטר. כשמבינים לאן שיחות הולכות ומנין הן מגיעות, זה מספר המון על ההרכב הדמוגרפי. זה כמו מפקד אוכלוסין בזמן אמת".

דבר דומה הם עשו בהקשר תחבורתי. הם אספו מידע על העברת שיחות מאנטנה סלולרית אחת לאחרת, מהלך המתרחש כשהמשתמש בטלפון הנייד זז מאזור קליטה אחד לאחר, ונזקק לאנטנה אחרת. "בהתחלה זה נראה כמו סלט. אתה רואה מאות אלפי שיחות בכל רגע, וצריך הרבה עיבוד מתמטי כדי לתרגם את זה למידע שימושי". הפרויקט הזה זיכה את המעבדה בהמון פרסומים אקדמיים, וגם הוצג ב-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית, שב-2008 ביקש מהמעבדה שתכין לו הדגמה חיה.

- אבל איזו תובנה שימושית ניתן להפיק מכל המידע הזה?

"בעיקר לתכנון תחבורה. לערים רבות אין תוכנית על. בבואנוס איירס, לדוגמה, לא היה סקר תחבורה כבר 35 שנים. מצד שני, היום כמעט בכל מקום יש רשתות סלולריות שאפשר להשתמש בהן כדי לתכנן. אם מבינים מנין ולהיכן אנשים הולכים אפשר לדעת איפה לשים נתיבי תחבורה ראשיים ומה צריכה להיות הקיבולת שלהם".

באיטליה, למשל, המעבדה תרגמה את המידע הזה לניהול בזמן אמת. בעזרת המידע שקיבלו מחברת טלקום, הם יצרו מודל התנהגות הולכי רגל, שאותו שיתפו עם חברת האוטובוסים של רומא. "הראינו לאוטובוסים איפה הולכי הרגל, כדי שהם יוכלו לרדוף אחרי הולכי הרגל במקום להפך".

בסיאטל הם ניסו לפענח את המסלול של האשפה המקומית מהצרכן ועד המטמנה הסופית. "הייתי בכינוס של הפורום הכלכלי ופגשתי שם מנהל בחברת ניהול האשפה מהגדולות בעולם", משחזר בידרמן. "שאלתי אותו, 'אם אני אזרוק את הבקבוק הזה לפח לאן הוא יתגלגל מפה?'. המנהל ענה לי שיש סיכוי של 10% שהוא ילך למטמנה, וסיכוי של 50% שלמחזור ו-15% שייפול מהמשאית. אמרתי לו, 'אני רואה שאתה לא באמת יודע'".

בידרמן מצביע על כך שכיום כמעט כל מוצר מורכב מהמון חלקים שכל אחד מהם מיוצר במקום אחר. "נניח שהלפטופ שלי מיוצר ב-12 מדינות, ועד שהוא מגיע אליי זה מחייב תהליך סנכרון מאוד מורכב של תיאומים בין אנשים ממקומות רבים. אבל כשאנחנו זורקים את האשפה שלנו, אין לנו מושג מה קורה לה. אנחנו החלטנו שכדאי ללמוד את העניין, ולצורך זה בחרנו בסיאטל - העיר עם המודעות הגבוהה ביותר למחזור. פיתחנו חיישן קטן, כמו טלפון נייד בלי מסך, שטוענים אותו פעם אחת ובמשך חצי שנה הוא יכול לאותת היכן הוא נמצא. ואז ביקשנו מ-500 בתי אב בסיאטל לאסוף אשפה, ועזרנו להם להדביק את החיישנים לזבל. מבננה רקובה ועד מחשב ישן. מה שנותר לנו זה לעקוב אחרי החיישנים ולקבל מפה של שרשרת הזבל".

כבר בשעה שהדביקו את החיישנים, נאלצו המעורבים להודות שזה שינה את היחס שלהם לזבל. "הבנו שכבר אין כזה דבר 'רחוק מהעין רחוק מהלב'". אבל ההפתעה שחיכתה להם הגיעה בהמשך, כשעקבו אחר המסע המופלא של הזבל ברחבי אמריקה הצפונית. "די מהר ראינו שמה שלמדנו למחזר כבר לפני עשרות שנים, כמו פלסטיק, נייר וזכוכית, ברוב המקרים הגיע למחזור קרוב מאוד ומהר מאוד. בתוך יומיים וחצי. אבל פסולת אלקטרונית התניידה על-פני כל ארצות הברית, לפעמים 6,000 קילומטרים. היו מוצרים שנעו ונדו על-פני כל ששת החודשים. היו חפצים שעברו בין עשר ידיים עד שהגיעו ליעד הסופי. לאף אחד לא היה מושג עד כמה לא יעיל הטיפול במחסנית דיו משומשת, למשל. אבל אחרי המעקב התברר שמחסנית כזו עוברת מסיאטל לדרום קליפורניה, אבל לפעמים היא עושה את זה דרך שיקגו. עד הפרויקט שלנו לאף אחד לא היה מבט מאקרו על המצב".

"עותק של החיים שלי"

הערך המצטבר של הפרויקטים לימד את בידרמן ואת חבריו עד כמה העיריות היו יכולות להיטיב את השירותים שלהן אילו המידע הזה שמסתובב באוויר הפתוח היה נגיש להן ומתורגם ביעילות. אבל, חשוב לבידרמן להסביר, היתרון המרכזי בהנגשת השובל הדיגיטלי לציבור יהיה לתושבי העיר, ולאו דווקא למנהליה.

"זה היה יכול להיות נחמד אילו הייתי מסנכרן בין מערכת הרמזורים והרכבת החשמלית, אבל בסופו של דבר יש לזה השפעה מוגבלת", הוא אומר, "כי מי שמשפיע על העיר אלה האזרחים. הם המפעיל של העיר. הרי אי-אפשר להרחיב רחוב בזמן פקק תנועה, אבל אם נדע היכן יש פקק, אז נדע מאיפה לנסוע ומתי, ולשנות את עומסי התנועה בעיר. כל אחד מאיתנו יכול לתקשר עם מיליונים, או עם קבוצות, וזה מאפשר לנו לנהל את העיר כקהילות. לא רק כספקי מידע".

- כמו ווייז.

"נכון. זו הדרך לנהל צפיפות בכביש, בלי לקבל רשות מראש העיר".

- מאיפה אתה אוסף את המידע?

"השובל הדיגיטלי שלנו נמצא כמעט בכל מקום. יש לנו חיישנים לזיהום אוויר, יש GPS, גם בתוך מכשירי חשמל יש מחשב, ואפשר למפות צריכת אנרגיה עד רמת מוצר חשמלי בחדר מסוים בבניין. בסינגפור יש לנו פרויקט שבו אנחנו אוספים מידע משדה התעופה, מהנמל הימי, מרשת החשמל החכמה, מחיישני איכות האוויר ברחוב, מספירת מכוניות על-ידי מצלמות. כל אלה מזרימים מידע בלייב, ואנחנו פיתחנו מערכת מידע עירוני שמנגישה את כל המידע הזה למתכנתים, לאנשי עסקים ולציבור הרחב".

- שיקולי פרטיות אינם מדאיגים אתכם?

"אנחנו משתמשים במידע תחום, לא על אנשים פרטיים. כדי ליצור שירותים יעילים לעיר פחות מעניין אותנו מה אדם X עושה, אלא יותר מה קורה באזור מסוים".

- ובעולם שאחרי אדוארד סנודן והחשיפה שלו על הציתות של ה-NSA לטלפונים, אינכם נתקלים ביותר חשדנות?

"האמת היא שהיום יש באוויר יותר מידע ממה שאנחנו יכולים לעשות בו שימוש. אריק שמידט (יו"ר גוגל) אמר שבכל יומיים אנחנו מייצרים את אותה כמות מידע שנאספה משחר האנושות ועד 2003. אלה כמויות חסרות תקדים של מידע. למציאות שלנו יש עותקים דיגיטליים, וכמו כל טכנולוגיה, אפשר להשתמש בזה לטוב או לרע, וגם לא תמיד יש הסכמה אם השימוש הוא טוב או רע. לראיה, הוויכוח הוא על הפעילות של ה-NSA. הסביבה שלנו כל הזמן מצייצת. השאלה שלי היא איך להשתמש במידע שממילא נמצא באוויר".

- חברות הסלולר כבר מנסות לגזור קופון על המידע שהן יושבות עליו?

"לא שאני יודע. חברות הסלולר בבעיה, כי המודל העסקי שלהן נשחק. כולנו מצפים להיות מחוברים כל הזמן. המודל של גבייה לפי דקת שיחה כבר נעלם. חברות הסלולר היו רוצות להיות ספק שירות, אבל עוד מעט הן יהפכו למערכת צינורות דיגיטליים, למערכת תשתית. החברות מסתכלות קדימה ורואות שהן בבעיה, לכן אני בטוח שהרבה ממה שמניע אותן זה רצון למצוא שירותים חדשים".

- אם כך, זה עניין של זמן עד שהן יתחילו לגבות כסף עבור המידע.

"אולי, ואני לא חושב שזו בעיה. בקייפטאון יש פרויקט של 3.5 מיליארד דולרים להקמת מערכת אוטובוסים עם נתיב מיוחד, ומקום לגהץ כרטיס לפני העלייה, כמו ברכבת תחתית. הבעיה היא שהעירייה לא יודעת איפה התוואי המועדף, כי יש יותר משני מיליון איש מחוץ לעיר, מתחת לקו העוני, בשכונות שעדיין מופרדות לפי מוצא וגזע. העירייה לא מצליחה לקבל מידע, כי גידול האוכלוסייה עובר לה מתחת לרדאר. אבל היא רוצה לספק שירות, אז אנחנו משתמשים במידע מרשת הטלפונים, כי לכולם יש טלפונים, גם להכי עניים. וכך אנחנו מאפשרים לעיר להשיג מידע איכותי בעלות מאוד נמוכה".

- אז הגיוני שחברות הסלולר יגבו כסף על המידע?

"מגיע להן. הן אוספות את המידע ומאפשרות את זה. בטוח שבאיזשהו שלב המידע יהפוך לסחורה".

- מיהם כיום הבעלים של המידע המצטבר הזה?

"ארגנתי עכשיו ועידה ב-MIT, שקשורה בשאלה מי צריך להיות בעל הבית של השובל הדיגיטלי שאנחנו משאירים. זו שאלה מאוד חשובה בעידן הפרטיות. היום, כמשתמש פרטי, אני למעשה עושה עסקה עם גוגל, חותם על הסכם מאוד חד-צדדי שאומר: אני מקבל חיפוש בחינם או אימייל בחינם, בתמורה למידע שלי. אתם מחליטים מה לעשות עם המידע שלי, אני רק אומר אם אני מסכים או לא. זו העסקה. ואת אותה העסקה אני עושה עם פייסבוק, עם אינסטגרם ועם אמזון. אנחנו עושים את זה כבר הרבה זמן. זאת אותה עסקה, מאז כרטיסי האשראי בשנות ה-70. בעצם אין לנו שום שליטה על איך מתנהל השימוש במידע שלנו.

"מידע דיגיטלי הוא שונה מדברים פיזיים. אם יש לך ציור של פיקסו, את שמה אותו בכספת ומקווה שלא יגנבו אותו. עם מידע דיגיטלי, אם הראית למישהו אחד - הראית לכל העולם. אין חשיבות לעותק מקורי, את יכולה לשכפל אותו אין-סוף פעמים, יש לו חיים לנצח. אז השאלה היא אולי לא איך לשמור על מידע, אלא איך לנהל את השימוש בו.

"היום אין לי שום שליטה על האופן שבו משתמשים בשובל הדיגיטלי שלי. לגוגל יש נוהל אחד, לפייסבוק נוהל אחר, לחברות האשראי נוהל נוסף, וכך גם לממשלה. אנחנו לאט-לאט מתקדמים למקום שבו האזרח מבין שיש ערך למידע הזה שאנחנו מייצרים. לראיה, הכסף שזורם באינטרנט לרשתות חברתיות. אני מעריך שאנשים יתחילו בקרוב לבוא בדרישה ליותר בעלות על המידע, מתוך הבנה שהמידע הזה הוא מעין קניין רוחני. השובל הדיגיטלי שאני מייצר, שהוא בעצם עותק של החיים שלי, הוא הקניין הרוחני שלי. אני אוכל לתת לך רישיון להשתמש בו; ואולי אם את גוגל, ועזרת לי לייצר אותו, אז יש לך חלק מהבעלות עליו, אבל הוא שלי. בניגוד לשאלת הפרטיות, זה כיוון שאפשר לנקוט בו בצעדים משמעותיים, שיעזרו לנו כציבור ליצור מגילת זכויות שתגדיר אמות מידה לניהול מידע ולשימוש בו".