המהפכה הטכנולוגית שמשנה את פני הספורט העולמי

מגאדג'טים שעוקבים אחרי השחקנים על המגרש, דרך פיצוח "הגנים הספורטיביים", שמאפשרים לדעת הכול על הספורטאי מילדות - ועד לניבוי פציעות ■ ניתוח G

אחד הסיפורים הגדולים עד עכשיו ב-NBA הוא פתיחת העונה הקטסטרופלית של ניו יורק ניקס. הניקס - שניצחו 54 משחקים בעונה הקודמת, מדורגים במקום ה-14 (מתוך 15 קבוצות) במזרח עם חמישה ניצחונות ב-19 משחקים - כבר רשמו העונה רצף של תשעה הפסדים, ואת ההפסד הכי גדול בליגה (ב-41 נקודות בבית נגד בוסטון סלטיקס), שהיה גם ההפסד הביתי השלישי הכי גדול בהיסטוריה של הקבוצה.

רוב הביקורת בסיפור של הניקס מכוונת, כרגיל בסיטואציות כאלה, אל המאמן מייק וודסון, שכבר שומע וקורא על מועמדים פוטנציאליים לתפקיד שלו. כרמלו אנתוני, הכוכב הגדול של הקבוצה, נחשב לעומת זאת לאדם היחיד בניקס שמתפקד העונה בהתאם לרמה שלו, עם 25.2 נקודות בממוצע למשחק (שלישי ב-NBA), ורוב השיח עליו מתרכז באפשרות שהוא יחליט לעזוב את ניו יורק בסוף העונה מכיוון שהסגל סביבו לא מספיק טוב. אלא שאם מתעמקים קצת במה שקורה בניקס, באמצעות טכנולוגיה חדשה שה-NBA אימצה, מגלים שאנתוני מוערך יתר על המידה.

אנתוני, זה לא חדש, משיג את הנקודות שלו באחוזי קליעה לא גבוהים - העונה הוא עומד על 43.1% מהשדה. מה שחדש זה הסיבה מאחורי האחוזים הנמוכים: מתברר שרק 25.7% מהזריקות של אנתוני נלקחות מאזורים במגרש שבהם האחוז הממוצע שלו גבוה מהאחוז הממוצע בליגה. בשביל קנה מידה, קווין דוראנט ולברון ג'יימס, שמשחקים באותה העמדה (סמול פורוורד) של אנתוני, ומקדימים אותו בטבלת הקלעים, לוקחים בהתאמה 67.4% ו-78.9% מהזריקות שלהם מאזורים שבהם הם יותר מוצלחים מהממוצע הכללי של השחקנים ב-NBA, ולכן אחוזי ההצלחה שלהם יותר גבוהים (47.4% לדוראנט, 59.4% לג'יימס).

הגילויים האלה מגיעים באמצעות תוכנה בשם SportVU, שפיתח המדען הישראלי מיקי תמיר, ונועדה במקור למעקב אחר טילים באמצעות מצלמות. בשנת 2008 תמיר מכר את התוכנה לחברה בשם STATS, שמספקת טכנולוגיות מידע לענפי ספורט שונים. בספטמבר ה-NBA חתמה על חוזה עם STATS, ומהעונה מותקנות בכל אולם בליגה מצלמות מעקב שמתעדות, בקצב של 25 פריימים לשנייה, כל תנועה על המגרש, של השחקנים ושל הכדור, ומזינות את המערכת בנתונים.

המערכת מציעה שלושה סוגי נתונים: ויזואליים, קונטקסטואליים ופיזיים. ברמה הוויזואלית היא מספקת מידע פשוט יחסית, כמו מאיפה כל שחקן לוקח את הזריקות שלו או כמה פעמים הוא נוגע בכדור באזור מסוים. ברמת הקונטקסט, המידע כבר נעשה יותר מורכב: אחוזי קליעה מכל נקודה על המגרש, מיד אחרי תפיסת הכדור או אחרי כדרור; הזדמנויות לאסיסטים שנוצלו פר משחק; ורדיוס הריבאונדים של כל שחקן ושיעורי הצלחה בריבאונד (כלומר, כמה פעמים השחקן השיג את הכדור כשהוא היה בעמדה מתאימה לכך). ברמה הפיזית, המערכת יכולה להראות אם שחקן רץ במהירות השיא שלו בחזרה להגנה, לאיזה גובה הוא מנתר, מה מידת העייפות שלו במהלך משחק (בהשוואה לממוצעי מהירויות), ועוד.

"עוד" היא מילת המפתח במידע שמציעה SportVU, שלמעשה נמצאת בשלב החיתולים שלה; מנהלים ומאמנים ברחבי ה-NBA מודים שהם רק מתחילים ללמוד מה המערכת מסוגלת לתת להם, ובאילו דרכים אפשר להשתמש בה. אבל מהפכת המידע הזאת, שהכדורסל האמריקאי מתמסר אליה עכשיו, היא רק חלק ממהפכה טכנולוגית כוללת בעולם הספורט בשנים האחרונות, שמתחילה בניתוחים סטטיסטיים מסובכים, עוברת בניסיונות מדעיים לשליטה בפציעות, ומגיעה עד בחינת ניצול היתרונות של פיצוח הגנום האנושי.

כרמלו אנתוני שחקן ניו יורק ניקס מה-NBA / צלם: רויטרס
 כרמלו אנתוני שחקן ניו יורק ניקס מה-NBA / צלם: רויטרס

מה באמת עושה גארת בייל?

לאור העניין הלא מבוטל שהספורט מגלה בגנים בזמן האחרון (ועל כך בהמשך), קצת אירוני הוא שבנקודת ההתחלה של המהפכה הטכנולוגית הנוכחית, שאפשר לסמן אותה בתחילת העשור הקודם, החשש המיידי שעלה היה דווקא מאובדן הגורם האנושי בספורט.

נקודת ההתחלה מוכרת כיום בעיקר בזכות הסרט "מאניבול" מ-2011, בכיכובו של בראד פיט, שמבוסס על ספר באותו שם שכתב העיתונאי מייקל לואיס. לואיס כתב על בילי בין (שאותו מגלם פיט בסרט), הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, שהמציא שיטה חדשה להסתכל על סטטיסטיקה בבייסבול - ענף ספורט שסטטיסטיקה תמיד הייתה חלק אינהרנטי ממנו.

לשיטה של בין לא היה כמעט קשר לטכנולוגיה: מה שהוא הבין זה שהסטטיסטיקות המסורתיות שאנשי מקצוע בבייסבול החשיבו היו למעשה לא מאוד חשובות, בזמן שסטטיסטיקות אחרות, שמאז ומעולם היו זמינות, חוזות הרבה יותר טוב הצלחה. ההבנה הזאת אפשרה לו להחתים שחקנים שאף אחד לא רצה - כי הם היו גרועים בסטטיסטיקות המסורתיות - ובכך לשמור על תקציב נמוך, ועדיין להגיע להישגים מקצועיים מרשימים.

המאניבול של בילי בין הפך, משלב מסוים בלי קשר אליו, למפלצת לא קטנה. קבוצות בייסבול התחילו להעסיק מתמטיקאים בלי שום רקע במשחק, שתפקידם לנבור במספרים ולהצליב נתונים בכל הקומבינציות האפשריות, במטרה למצוא דפוסים סטטיסטיים מקוריים שיקנו יתרון תחרותי. התחרות הזאת יצרה שפה חדשה, שקיבלה את השם סייברמטריקס (Sabermetrics), ודי מהר חדרה לענפי ספורט אחרים, כולל כאלה שסטטיסטיקה הייתה פחות או יותר זרה להם, כמו כדורגל.

החדירה של הסייברמטריקס לכדורגל, ספורט שאלמנט המקריות מאוד דומיננטי בו, חייבה קודם בנייה של מסד נתונים. את התפקיד הזה לקחו חברות פרטיות כמו Opta ובעיקר Prozone, המשתמשות בטכנולוגיות מעקב דומות לאלה של SportVU, ומוכרות ניתוחים פיזיים, טכניים וטקטיים לקבוצות כמו ריאל מדריד, ארסנל, מנ'צסטר סיטי ומנצ'סטר יונייטד.

דיוויד מויס, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, ידוע כאחד המעריצים הגדולים של הטכנולוגיות החדשות. עוד בימיו כמנג'ר אברטון, סיפר סטיב בראון, האנליסט הראשי של הקבוצה, מויס רצה לקבל נתונים כמו כמה יעילות היריבות בהבקעה אחרי זריקות חוץ, בדיוק אילו סוגי מסירות שחקני הקישור היריבים מוסרים, ופעם לפני משחק נגד טוטנהאם הוא ביקש "הערכה של איפה גארת בייל (היום בריאל מדריד) באמת מקבל את הכדור, לעומת האזורים שחושבים שהוא עובד בהם".

הנתונים האובייקטיביים הולכים וצוברים יותר חשיבות בכדורגל. במנצ'סטר סיטי, למשל, מעסיקים צוות של 10 אנליסטים שעובדים לא רק עם המאמנים, אלא גם ישירות עם השחקנים; הבלם וינסנט קומפני, קפטן הקבוצה, אפילו יזם פגישה שבועית של כל שחקני ההגנה עם צוות האנליסטים כדי לקבל מהם דגשים. אבל למרות השימוש המתרחב והולך בניתוחים סטטיסטיים, רוב הקבוצות בכדורגל האירופי עדיין משתמשות בטכנולוגיות מעקב בעיקר בשביל גיוס שחקנים.

"זה כמו שאמאזון אומרת לך אילו ספרים אחרים אולי תאהב אחרי שרכשת משהו", אמר בלייק ווסטר, מנהל הפיתוח העסקי של Prozone. "מאמן אולי לא שמע על שחקן בליגה השנייה בפולין - אבל אולי יש לו תכונות דומות לאלה של השחקן שהוא מחפש בליגה הראשונה. אנחנו רק מרחיבים את התהליך של בדיקת נאותות".

גארת בייל שחקן ריאל מדריד / צלם: רויטרס
 גארת בייל שחקן ריאל מדריד / צלם: רויטרס

לאמריקאים יש מה ללמוד

אם באנליזות סטטיסטיות הכדורגל עדיין מפגר אחרי הספורט בארצות הברית, בכל מה שקשור לשילוב בין מדע לפציעות, לאמריקאים יש מה ללמוד. החלוצה של הכדורגל בתחום הייתה מילאן האיטלקית, שכבר בשנת 2002 הקימה את MilanLab, קומפלקס שנבנה בשיתוף פעולה עם מייקרוסופט על מנת לנטר את מצב השחקנים מהבחינות הרפואית, הפסיכולוגית, המדעית והמקצועית. בינואר 2009, כשדייויד בקהאם הושאל למילאן מלוס אנג'לס גלאקסי, הוא עבר סדרת בדיקות מקיפה במעבדה, שכללה בין היתר מבחני מהירות, תנועה של עמוד השדרה, בדיקות עיניים ושיניים. התוצאות הראו שבעזרת טיפול נכון הוא יוכל לשחק ברמה הכי גבוהה באירופה עד גיל 38. "התחלתי לצחוק כשהרופא אמר לי את זה", אמר בקהאם, שפרש ממשחק השנה - בגיל 38.

הרופא שנתן לבקהאם את התחזית היה ד"ר ז'אן-פייר מרסמאן הבלגי, מומחה בקינסיולוגיה (חקר השרירים והתנועה של הגוף) והאיש שייסד את MilanLan. מרסמאן, שהאריך משמעותית את הקריירות של לא מעט שחקנים במילאן - ביניהם פאולו מאלדיני האיטלקי וקלרנס סיידורף ההולנדי - שיחק תפקיד חשוב גם בהחלטה של הקבוצה ב-2006 למכור לצ'לסי את החלוץ האוקראיני אנדריי שבצ'נקו, אז אחד השחקנים הטובים בעולם, אחרי שהנתונים שלו הראו ששבצ'נקו עבר את שיאו הגופני. שבצ'נקו דעך באופן דרמטי בצ'לסי, ונחשב לאחת ההחתמות הכושלות בתולדות הפרמיירליג (עלה כ-44 מיליון אירו). ב-2010 מילאן סגרה את המעבדה החדשנית שלה, כחלק מקיצוצים במועדון, ומאז מרסמאן עובד בעיקר עם שחקנים בפרמיירליג, שמגיעים למעבדה שהוא פתח בלונדון.

קבוצות בפרמיירליג, לעומת זאת, עובדות בעיקר עם טכנולוגיות GPS בניסיון למנוע פציעות, כאשר האמצעי הפופולרי ביותר נקרא OptimEye, פיתוח של החברה האוסטרלית Catapult Sports. המכשיר, בגודל של ביפר, מוצמד לגב השחקנים, מתעד כל תנועה שלהם ומודד פרמטרים כמו מרחק ריצה, מהירות, שינויי כיוון, האצה, האטה, קפיצות, דפיקות לב ועוד. הנתונים מועברים בהמשך למחשב, שם הם עוברים ניתוח המאפשר לצוות המקצועי לקבל מידע בזמן אמת על רמת העומס שמופעלת על כל שחקן, ומאותת מתי שחקן פגיע במיוחד לפציעה פוטנציאלית.

זה בדיוק מה שקרה עם ג'ק ווילשר, הקשר המוכשר של ארסנל, בקיץ 2011. באותה תקופה היה מאבק בין ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, לבין סטיוארט פירס, אז מאמן נבחרת אנגליה עד גיל 21, שבנה על ווילשר לקראת אליפות אירופה שנערכה בדנמרק. ונגר לא רצה שווילשר, ששיחק באותה עונה 55 משחקים בכל המסגרות, ישתתף בטורניר בטענה שהעומס עליו גדול מדי - וכראיה שלף את המידע ממעקבי ה-OptimEye. הנתונים הפחידו את ווילשר, שהחליט לוותר על הנבחרת. "בשבועות האחרונים הרגשתי עייף", אמר ווילשייר, "ותוצאות ה-GPS שלי הראו את זה. הן הראו שאני בדרך לפציעה, וזה הדבר האחרון שאני רוצה".

השימוש ב-GPS נפוץ גם ב-NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית, שם 13 קבוצות כבר אימצו את ה-OptimEye, ומהעונה שמונה קבוצות ב-NBA - בהן הניקס, סן אנטוניו ספרס, יוסטון רוקטס ודאלאס מאבריקס - מנסות את המכשיר. מכשיר נוסף שדאלאס מאבריקס משתמשת בו הוא שעון יד בשם Readiband שמחולק לשחקנים, מוצר של החברה הקנדית Fatigue Science, שאין לו קשר לשעה: השעון מגלה לקבוצה מתי השחקנים ישנים, לכמה זמן, מהי איכות השינה שלהם, ואיך היא משפיעה על פרמטרים כמו מוכנות למשחק, זמני תגובה ופציעות.

הטכנולוגיה הזאת פותחה עבור המגזר התעשייתי, במיוחד עבור תעשיות בעלות סיכון גבוה כמו תעופה וכרייה. שש קבוצות NBA נוספות הביעו עניין בשעון, וקבוצת NFL אחת כבר משתמשת בו בלי להיחשף כדי להשיג יתרון תחרותי. אגב, הקבוצה הראשונה שהשתמשה בו הייתה ונקובר קנוקס מה-NHL, ליגת ההוקי קרח המקצוענית, שכבר ב-2009 חייבה את השחקנים שלה לענוד את השעונים. הקנוקס אספו נתונים במשך שנתיים, וכל-כך התרשמו מהתוצאות, שהם חתמו עם Fatigue Science על חוזה בלעדי לשלוש שנים, שמנע מקבוצות אחרות בליגה להיעזר בשעון.

שחקן ארסנל ג'ק ווילשר / צלם: רויטרס
 שחקן ארסנל ג'ק ווילשר / צלם: רויטרס

למי יש גן המהירות?

ועדיין, לצד הטכנולוגיה, ההתפתחות המדעית הכי משמעותית בכל הקשור בספורט היא פריצת הדרך בחקר הדנ"א. יותר מ-200 גנים הקשורים ליכולת ולהופעה אתלטית כבר התגלו על-ידי מדענים, כותב העיתונאי דייויד אפסטין בספרו על הגן הספורטיבי, ואף על פי שהספר מסרב להכריע בשאלה הקלאסית על מידת ההשפעה של הגנים לעומת הסביבה (Nature vs Nurture), הוא מציע מבט מרתק על הכיוון שאליו המחקר על דנ"א לוקח את עולם הספורט.

גן הספורט המפורסם והנחקר ביותר הוא ACTN3, המכונה גן המהירות (speed gene). לכל אדם יש שני עותקים של הגן, שקיים בשתי גרסאות: X או R. גרסת ה-R מורה לגוף לייצר פרוטאין שניתן למצוא רק בסיבי שריר מהירים - כאלה שמתכווצים מהר ומייצרים כוח מתפרץ בתנועה. גרסת ה-X מונעת מהפרוטאין להשתחרר בגוף. ב-2003 פורסם ב-The American Journal of Human Genetics מחקר, שבו נבדקו הגנים של 429 אתלטי עילית אוסטרלים. אף אחד מ-32 הספרינטרים שהשתתפו בניסוי לא נשא שני עותקי X של גן המהירות.

החשיפה של גן המהירות רלבנטית בעיקר בשלב גילוי הכישרונות, לכן זה לא מפתיע שחברות פרטיות כמו Atlas Sports Genetics מבולדר, קולורדו, כבר מציעות בדיקות דנ"א לגילוי ה-ACTN3, המשווקות בעיקר להורים שלחוצים לדעת אם לצאצאים שלהם יש פוטנציאל להצטיין בספורט. גם המוטיבציה לספורט, מתברר, תלויה בעיקר בדנ"א: מחקר מ-2006, שבדק יותר מ-37 אלף זוגות תאומים, זהים ולא זהים, משש מדינות אירופיות ומאוסטרליה, הגיע למסקנה שכמות הפעילות הגופנית שאנשים עושים מושפעת הרבה יותר מהגנים (רמת השפעה של 75%-50%) מאשר מגורמים סביבתיים כמו נגישות למתקנים או פופולריות של הפעילות.

אפילו היכולת להשתפר בעקבות אימון - שקיבלה הרבה יחסי ציבור בזכות כלל עשרת אלפי השעות שקבע הסופר הפופולרי מלקולם גלדוול בספרו "מצוינים: ממה עשויה הצלחה" - מאוד תלויה בגנים. מדענים זיהו יותר מ-20 גרסאות של גנים, שמבדילות בין אנשים שמגיבים לאימון גופני לבין אלה שלא, אחרי שמחקרים הוכיחו שחודשים של אימונים על אופני כושר ועל הליכונים שיפרו את מצבם הגופני של חלק מהנבדקים ב-50% ומעלה, בעוד שהשאר כמעט לא השתפרו.

נכון להיום, הגנים הכי משמעותיים לספורט מקצועני הם גנים שיכולים לחזות פציעות. אחד מהם הוא MMP3, שקובע כמה חזק גיד האכילס של כל אדם. הגרסה הפחות נחשקת של הגן מכונה CC; מחקר בדרום אפריקה גילה שלרצים עם הווריאציה הזאת של הגן יש סיכוי של פי שניים לקרוע את גיד האכילס, אחת הפציעות הכי קשות בספורט.

עוד פציעה שמטילה אימה על ספורטאים היא קרע ברצועה הצולבת בברך (ACL). הגן הרלבנטי במקרה הזה הוא COL1A1, שנותן לגוף הוראה לייצר קולגן, הפרוטאין שמחזק גידים ורצועות. למי שזכה לגרסת AA של הגן יש סיכוי נמוך ב-85% לקרוע את ה-ACL מאשר לשאר האנשים, שמחזיקים בגרסאות CC או CA.

בשנת 2009 מגזין ESPN, בעזרתו של המכון Buck Institute, שכנע מאה שחקני פוטבול בעבר ובהווה לבצע בדיקות דנ"א. אחד הנבדקים היה הובי ברנר, טייט אנד (שחקן התקפה) בניו אורלינס סיינטס בין 1981 ל-1993. אצל ברנר, שמעולם לא נפצע ב-ACL, התגלתה גרסת AA של COL1A1. "הלוואי שהייתי יודע", הוא אמר כשסיפרו לו, "אולי הייתי משחק עוד שנה או שתיים".

פציעה ב-NFL / צלם: רויטרס
 פציעה ב-NFL / צלם: רויטרס

הצד האפל של הגנטיקה

היכולת לדעת אם ספורטאים מועדים מלכתחילה לפציעות, או במה בדיוק להתמקד כדי להקטין את הסיכוי לפציעות, היא משהו שכל ארגון יוכל להיעזר בו. לפחות ארגון אחד כבר עשה את זה, אם כי לא בפומבי. פרופ' מריוס קמבוריס, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, חשף לפני שנתיים שהוא בדק דנ"א של שחקני מועדון בפרמיירליג, שביקש לדעת מי מהם מועד לפציעות. "אין לי מושג אילו שחקנים היו שם", אמר קמבוריס, "אבל היו שם גנים טובים, דברים שישפיעו באופן חיובי על ההופעה, כמו היכולת לנשימה אירובית יותר טובה".

יש גם דברים מאוד שליליים שאפשר לגלות בבדיקות דנ"א, כאלה עם השלכות הרבה יותר רציניות מקרע בגיד זה או אחר. אולי הדוגמה הכי טובה היא גן בשם ApoE, המשפיע על הסיכוי לחלות באלצהיימר. לכל אדם יש שני עותקים של ApoE, שבאים בגרסאות הבאות: ApoE2, ApoE3, ו-ApoE4. מי שנושא עותק אחד של ApoE4 נמצא בסיכון גבוה פי שלושה או ארבעה לחלות באלצהיימר מיתר האנשים, ומי שנושא שני עותקים של ApoE4 נמצא בסיכון גבוה פי שמונה.

עם התקדמות המחקר על אלצהיימר, התברר ש-ApoE4 משפיע גם על היכולת של המוח להחלים מסוגים שונים של טראומה, מה שבענפים כמו פוטבול ואגרוף הוא עניין שגרתי, ועל הסיכון לחלות בשיטיון מוקדם. מחקר מ-1997, שבדק שלושים מתאגרפים, גילה שאלה שנשאו עותקים של ApoE4 קיבלו ציונים גרועים משמעותית בבדיקות תפקוד של המוח. שלוש שנים אחר כך, מחקר על 53 שחקני פוטבול גילה קורלציה בין ה-ApoE4 לתפקוד מוחי לקוי.

השאלות שעולות ממחקרים כאלה, ובכלל מהשימוש במידע על דנ"א בספורט, מגיעות כמובן גם למחוזות האתיקה: האם, בהנחה שבעתיד הלא רחוק מידע כזה יהיה חלק אינטגרלי מהספורט, יש לבשר לאנשים שהם נושאים גנים כמו ApoE4? האם צריך לאפשר לנושאי הגן הזה להשתתף בענפים שהסיכון לפגיעות ראש בהם גבוה, גם אם הם מוכנים לקחת את הסיכון? האם שימוש במידע גנטי עלול להוביל לאפליה מובנית בספורט?

על התשובות אפשר כמובן להתווכח. אבל ניסיון העבר מלמד שאתיקה, בדרך כלל, היא הדבר האחרון שמשפיע על מהפכות.

צרו איתנו קשר *5988