דן שינמן: "אחת המחלות שלנו, עורכי הדין, היא יוהרה והתנפחות"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?

"בחרתי במשפטים כשהלכתי לעתודה האקדמית. ידעתי שלא אהיה איש מדע, הייתי חברותי, בעל כושר ביטוי ויכולת משחק, אז חשבתי שזה מתאים לי. לא ידעתי הרבה על המקצוע, מלבד מה שנאמר אז, ש'כשאתה זורק אבן בת"א אתה פוגע בעו"ד'. זה היה בתחילת שנות ה-60, כשבת"א היו 3,000 עורכי דין. היום יש 50-60 אלף. כשסיימתי את לימודיי, הוצבתי בפרקליטות הצבאית, ואז התחלתי להבין שייעודי הוא סנגור בביהמ"ש. משפטים הם מקצוע קל יחסית ללמידה, אך קשה ומורכב מאין כמותו בביצוע שלו".

- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעו"ד?

"התברכתי במנטורים יוצאים מן הכלל: דליה דורנר הייתה הבוסית שלי בסנגוריה הצבאית בפיקוד מרכז, והראתה לי מודל של סנגורית פלילית מבריקה; אח"כ היה יעקב קדמי, שהיה מורה דגול ובן-אדם במלוא מובן המילה. הייתי סגנו כששירת כתובע הראשי; ולבסוף, דוד ליבאי, שעימו עברתי כברת דרך ארוכה כחבר וכשותף. בשבילי, הוא מודל של עו"ד פלילי מזהיר".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"כשהשתחררתי מהצבא, חשבתי כמו כולם שהמקום הטוב ביותר בעריכת דין הוא בחוזים ובחברות. עבדתי במשרד כזה כמה שנים, אבל הייתה לי הרגשת החמצה בלתי מובנת. עד שיום אחד, בחופשת קיץ במלון גלי-כנרת, פגשתי את צלי שגיא ז"ל, עו"ד חיפאי ידוע, שהכיר אותי בפרקליטות הצבאית. ושם, על הדשא על גדת הכנרת, מתחת לאקליפטוסים הענקיים, הוא שאל אותי: 'מדוע אינך חוזר לאולם ביהמ"ש? הרי שם מקומך'. זו אמירה מכוננת ועצה שלעולם לא אשכח. היא השפיעה עליי לחזור לטריטוריה שמתאימה לי באמת: הליטיגציה".

- ומה העצה הגרועה שקיבלת?

"כשהגעתי לגיל 60 בערך הייתי בשיאי המקצועי, ודחף לאו-בר-כיבוש הוביל אותי לרדת מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים של המקצוע. רציתי להגשים בשארית חיי את מאוויי האינטלקטואליים שלא היה סיפק בידי לתת להם ביטוי במהלך העבודה הקדחתנית והתובענית. רציתי לכתוב סיפורת, להיות סופר ומורה. 40 שנות הופעה בביהמ"ש הביאו אותי לנקודת תצפית מיוחדת וקרובה על נפש האדם, מאווייו, על ההתנהגות האנושית, על הקנאה והתאוות וכל היתר, שהם חומרים נפלאים לכתיבת סיפורת.

"כאן קיבלתי את העצה הגרועה ביותר כמעט מכל סובביי: 'חלילה לך מלעשות זאת. אתה תשקע בדיכאון ובחוסר מעש. המשך לך בדרכך הנפלאה, שמעניקה לך סיפוק ועניין, כסף, כוח ומה לא. וחוץ מזה, מי לידך יתקע שתהיה בך היכולת לכתוב סיפורת ברמה שהציבור ירצה לקרוא?'. למזלי, הדחף הפנימי שלי לכתוב היה כה חזק עד שהוא גבר עליה. אני שמח שלא שמעתי לעצה הזאת. אפשר, אם כן, לפרוש בשיא, לפנות את הבמה לצעירים ולהתחיל בקריירה חדשה שמתאימה יותר לגיל השלישי. אסור לפרוש לוואקום וצריך למלא את החיים בתוכן חדש, מרענן וממריץ. אבל באמנות על כל סוגיה יכולים לעסוק גם בגיל מבוגר".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"בתחילת שנות ה-80 קיבלתי על עצמי להופיע בערעור בביהמ"ש העליון על הרשעה של בחור צעיר, עפ"י הודאתו במשטרה, באספקת חומרי-נפץ שגנב מצה"ל לאנשים שביצעו מעשי רצח. לא ייצגתי אותו במחוזי, אך לא היה לי ספק, ואין לי ספק עד עצם היום הזה, שהוא לא היה אשם וכי הודה הודאת-שווא מתוך לחץ פנימי בעיקר. הערעור שטענתי בו נדחה והבחור ריצה שנות מאסר בכלא. זו הייתה אכזבה נוראה".

- והרגע המאושר בקריירה?

"הזיכוי של פרופ' יעקב נאמן ב-1997, כשהיה על סף מינויו לשר המשפטים. כל זיכוי ממלא אותי אושר רב, אך הפעם זה נבע מכך שלתיק הזה הייתה חשיבות עצומה מבחינה ציבורית, ולא פחות מכך, בשל אהבתי והערכתי לאיש הזה".

- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"התמזל מזלי להופיע בחלק גדול מהמשפטים החשובים והמעניינים שהיו במדינה ב-40 השנים האחרונות, ומה לי כי אלין על משפט שלא הופעתי בו".

- עם מי היית רוצה לעבוד?

"הייתי שמח לעבוד עם אחד המחזאים הדגולים, כמו יהושע סובול, שמואל הספרי, או עדנה מזי"א, על המחזת ספריי, 'בין הקטבים' ו'ניתוח לב פתוח'".

- לו היית שופט, למי היית רוצה להידמות?

"קודם כול, לא נולדתי להיות שופט ולהכריע בין ניצים. אני חייב להזדהות עם צדקתו של הצד שאותו אני מייצג. ידידי השופט תיאודור אור הוא בעל תכונות שאני רוצה לראות בשופט: חכם, פתוח, מהיר-תפיסה ופרגמטי, ישר וסמכותי, אך באותה עת, אנושי ומבין את נפש האדם.

"אני אוהב מאוד גם את מאיר שמגר, שאף אליו אני מקורב. מצד אחד, הוא פרוסי מדנציג, סמכותי ואיש של דיסציפלינות, אך מצד שני, כולו לב ואנושיות, רחב אופקים ללא גבול. יש בו, במאיר, אהבה עצומה ואמיתית לאמנות, לג'ז, למוזיקה בכלל. יש בו צד בוהמי ופתוח, שרק ידידיו מכירים".

- את מי היית שוכר לייצג אותך?

"את רם כספי בתחום האזרחי. ואת שותפותיי ובנות טיפוחיי, נוית נגב ואיריס ניב-סבאג, בפלילי".

- מהו פסה"ד המשמעותי ביותר עבורך?

"בג"ץ גנור, שבו הורה ביהמ"ש העליון להעמיד לדין את הבנקאים בפרשת ויסות מניות הבנקים, בניגוד לעמדתו של ראש התביעה, היועץ המשפטי יוסף חריש ז"ל. הופעתי שם עם מישה חשין ואחרים.

"העליון לא עשה צדק, מאחר שהתופעה הייתה כללית בארבעת הבנקים הגדולים ובמשך שנים הייתה בגדר מעשה מדינה ומדיניות מקרו-כלכלית. בעיניי, פסה"ד הזה הוא בכייה לדורות, שכן תפקידו של ביהמ"ש אינו להעמיד לדין אלא לשפוט. איזה טעם היה לדיון המשפטי אחרי שבג"ץ הכריע בשאלה המשפטית? כיצד יכול היה העליון, בשבתו כבי"ד לערעורים, לפסוק בניגוד למה שקבע הוא עצמו? היש ניגוד-עניינים גדול מזה?

"לכן, מבחינה ציבורית, אני מלא ביקורת על הכרעה היסטורית חשובה זו. על אף שמבחינה אישית יצאתי נשכר, כי שני הלקוחות שייצגתי זוכו והופעתי במשפט הזניקה את הקריירה שלי כסנגור".

- האם נאלצת אי פעם לשקר לבית המשפט?

"השופט בא כל בוקר לעבודה והדבר שהכי שנוא עליו הוא שמשקרים לו. לכן, נושא האמינות הוא לא רק ערך חשוב בפני עצמו אלא גם בעל תועלת לקריירה של הסנגור".

- איזה חטא היית מבצע לו היית יודע שלעולם לא תיתפס ולא תשלם כל מחיר?

"מעולם לא הרגשתי שהחוק עומד בדרכי כדי להגשים את מאוויי".

- יש לקוח שלא היית מייצג?

"כשאני מקבל לקוח במקצוע שלי, אני מתחתן איתו למשך שנים ועובר עימו דרך חתחתים ארוכה. אני חייב להזדהות עם הקייס שאני טוען לו, עם העניין שאני מייצג. והסיוט הכי גדול הוא שהתחתנתי עם אדם שהוא פסיכופט ובעל אישיות בעייתית. תמיד השתדלתי לאבחן זאת מראש, אך לא תמיד הצלחתי. לפני מספר חודשים חזרתי וקראתי את 'החטא ועונשו' של דוסטויבסקי שנכתב באמצע המאה ה-19, הרבה לפני פרויד. רסקולניקוב רוצח שתי נשים ואישיותו הפסיכופטית מתוארת בדרך גאונית. את רסקולניקוב ואת שכמותו לא הייתי רוצה לייצג".

- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עו"ד?

"אותי הפחיד מאוד לגלוש במדרון תלול ואפילו מתון כתוצאה מההזדקנות. זה נורא שאתה מתחיל להיות פתטי, ידיך רועדות וזיכרונך בוגד בך בעת שאתה מופיע בבימ"ש. אני בטוח שהפחד היה פקטור בפרישה שלי לספרות ולהוראה. ותודה לאל שכעבור 8 שנים מהעת שבה תליתי את הגלימה אני מרגיש טוב, במלוא צלילותי וחושיי. אך אעשה שקר בנפשי אם אומר שההזדקנות לא גרעה ממני כמה מיכולותיי שכפרקליט היו חיוניות, וכסופר אינני זקוק להן".

- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בביהמ"ש?

"כשאתה מופיע בביהמ"ש, אתה חייב להיות חד כתער, בהיר ומרשים. כשאינך כזה, אתה מתבזה. ולכן, אתן עצה לצעירים: כשאתם חשים שלא בטוב או אינכם במיטבכם, בקשו הפסקה או דחייה, אל תמשיכו. זה כמו בכדורסל שמבקשים טיים-אאוט".

- האם יש לך טקס הכנה קבוע לפני דיון חשוב?

"אינני איש של טקסים. אני מכין היטב את ההופעה, אך אינני טוען מנייר מוכן מראש, הכול בעל-פה. רק כך אני שומר על מהירות תגובה ועל מקוריות ונמצא בקשר עם ביהמ"ש ועם העד. זה כמו שפסנתרנים מנגנים קונצ'רטו שלם בלי פרטיטורה".

- לו היית יכול לנוע בזמן, באיזו תקופה של המשפט הישראלי היית בוחר לפעול?

"בשנות ה-90. המשפט הישראלי כבר לא היה בחיתוליו, מהפכת ההיי-טק והתקשורת עדיין לא הטריפה את כולם, והמודוס אופרנדי (שיטת פעולה, התנהלות) בין התקשורת למשפט היה סביר. כיום אין שום מגבלות, אין סוביודיצה, ולעיתים אינך יודע אם אתה פרקליט או יחצ"ן".

- איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?

"הייתי רוצה לייצג את בנימין-זאב הרצל, שהיה תושב וינה, משכיל, בן עשירים, שייך לשכבת היהודים שנהנו מפירות האמנציפציה, ולא שונה בתכלית מהסובבים אותו במערב אירופה. הוא לא התעוור כמותם מהעושר הכלכלי וראה היטב את מוראות האנטישמיות הנוראה, שקרתה דווקא במקומות שבהם העניקו ליהודים זכויות. הסובבים אותו ראו בו משוגע ולא שיתפו עמו פעולה הרבה מטעמים אופורטוניסטיים, ואת התמיכה קיבל דווקא מיהודי מזרח אירופה, אוסטיודן, אנשי עיירות, אביונים.

"הייתי מייצג את הרצל אל מול אנשי וינה, ברלין ופריז, אל מול הברונים הירש ורוטשילד, שמצבם הכלכלי עיוור אותם מלראות את הקטסטרופה המתרחשת סביבם. האם אני רואה זאת כחכם בדיעבד? או אולי הייתי מצליח להבין זאת כבר אז ולשמש לו כסנגור בוויכוח הנוקב עימם? זאת, כמובן, לא אדע".

- לו היית פורש כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?

"השאלה אינה תיאורטית, פרשתי מהמקצוע בשיאי כדי לכתוב ספרים ולהיות מורה באקדמיה. שני הרומנים שלי, שהופיעו בכנרת-זמורה-ביתן, הם דרמות משפטיות עתירות דמויות ורוויות מתח ועלילה. כל משפט שהופעתי בו היה בעצם ספר וסיפור, ובכל סיפור כזה עולה גם שאלה ערכית או מוסרית או נורמטיבית. אני משתמש בחומרים הרבים העומדים לרשותי ורוקם באמצעותם סיפורים שיש בהם מתח ועלילה, אך גם דיון בשאלות פילוסופיות וערכיות. המשפט הוא ארנה, זירה נהדרת לליבוי נושאים אלה, והחקירה הנגדית, שהייתה לחם חוקי, היא אמצעי ספרותי נהדר. אני מלמד באקדמיה כמורה מן החוץ כבר 25 שנה, כיום בבר-אילן ובבינתחומי. אני מרצה גם על ספריי וכתיבתי, והדיאלוג עם קהל הקוראים הוא חוויה נהדרת".

- ספר בדיחה על עורכי דין שמצחיקה אותך.

"אין לי בדיחה טובה. אך אחת המחלות המקצועיות האורבות לנו כעורכי דין היא חשיבות עצמית מוגזמת, יוהרה, התנפחות כטווס. כשאני רואה דברים כאלה, הם מעוררים בי צחוק".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"כשהייתי ילד ונער, צחקתי בלי סוף. היינו שלושה חברים, שהצחוק והבדיחות הביאונו תדיר לעוף מהכיתה. החיים הבוגרים הרצינו אותי מאוד, אבל לא עקרו ממני את חוש ההומור. הלוואי שהייתי צוחק יותר. לאחרונה צחקתי ללא הרף בהצגה 'אמת'. אני צוחק במחזותיו של חנוך לוין, בעיניי גדול מחזאי ישראל".

- מה מעציב אותך?

"פרידות מעציבות אותי מאד. אני שונא פרידות".

- מה מרגש אותך?

"משפחתי, אשתי וילדיי, וכל מה שקורה להם".

- מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"שבני משפחתי, ובעיקר אשתי, ילדיי ונכדיי, אוהבים אותי, ושכל השאר מעריכים אותי".

- מה מכעיס אותך?

"חוצפה, יהירות והתנשאות".

- על מה אתה מתחרט?

"אני רואה היום את בניי, וגברים צעירים בכלל, שנוטלים חלק, הרבה יותר מבני דורי, בגידול הילדים. הם משתתפים יותר בנטל, אולי גם כי הנשים יותר קרייריסטיות. כשהייתי אבא צעיר ואמביציוזי, לא הקדשתי לילדיי את הזמן שאני מקדיש לנכדיי, ואני מצר ומתחרט על כך. כל שנותר לי הוא לפצות את נכדיי על מה שלא נתתי לילדיי".

- על מה לא תסלח?

"אני סלחן מטבעי. אך קשה לי לסבול יוהרה, כפיות-טובה ואטימות רגשית כלפי אחרים".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"אני דאגן מדיי ואנטי מדחיקן באופן מוגזם, דבר שמרחיק ממני את שלוות הנפש והרגיעה. רבים יופתעו, כי חזותי החיצונית מטעה. אני סוער מאוד בתוכי. חסר לי הכישרון לסמול-טוק ובכל שיחה אני סוחב לעבר השאלות הגדולות של הגות בדבר גורל העם והחברה. ראוי היה שאהיה קליל יותר".

- מה עשוי לשבור את רוחך?

"צער".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"בעת מותם של הוריי האהובים. כשגופותיהם המתות היו מוטלות לפניי, הומחשו לי פניו של המוות. בכיתי ולא רק עליהם אלא על אלה שנותרו בחיים וימותו, וביניהם אנוכי".

- מתי שיקרת בפעם האחרונה?

"אני סולד משקר, אך לעיתים, החיים מאלצים אותך לשקר, בעיקר כדי לא לפגוע ברגשות הזולת".

- למי אתה מתגעגע?

"להוריי, שושנה ויוסף ז"ל. לימי ילדותי ובחרותי".

- מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכול?

"היכרותי עם אשתי, האמנית דניאלה שינמן, לפני קרוב ל-50 שנה. היא אהבת חיי, נתנה ונותנת לי עידוד וכוח, ובלעדיה לא הייתי מגיע אפילו לא לחלק קטן ממה שהגעתי".

- מהו בעיניך האושר המושלם?

"החיים הם ערבוביה של שמחה וצער, הצלחה וכישלון. ומה שחשוב הוא המאזן הסופי, השורה התחתונה, שמשתנים חליפות. מבחינה אישית, החלק החיובי במאזן שלי הוא אושרם של בני משפחתי. מבחינת הקריירה, בעבר היו אלה הצלחותיי המקצועיות; וכיום זה מצוי בכל ספר חדש שאני כותב, שאני שלם עימו ושקהל הקוראים מוצא בו עניין".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"יוסף טרומפלדור כגיבור לאומי. חנה רובינא ושחקני הבימה כגיבורי תרבות. וחיים-נחמן ביאליק, שאת שירו, 'מתי מדבר האחרונים', קראתי בהטעמה בבר-מצווה שלי".

- מי מעורר בך השראה?

"כשאני סוקר את הקטגוריות הרבות של אנשים שהכרתי בחיי, אני מעריך ואף מעריץ יותר מכול את האמנים, את היוצרים, הסופרים, המשוררים, המלחינים והציירים. כנראה, לא רק אני. ראה את גל ההערצה המדהים לאריק איינשטיין".

- למי היית רוצה להידמות?

"כסנגור, רציתי להידמות לשלמה תוסיה-כהן; וכסופר, עומדות לנגד עיניי דמויותיהם של עמוס עוז, א.ב יהושע וחיים גורי".

- לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"אותו אדם, אך מודל משופר, ללא הפגמים. וגם אז, הייתי רחוק מלהיות מושלם".

- לו היית יכול להיוולד מחדש כאל מן המיתולוגיה, באיזה אל היית בוחר?

"לאלים מהמיתולוגיה היו תכונות אנושיות רגילות וגם, כך האמינו היוונים, כוחות על-אנושיים, שבהם אינני מאמין. לפיכך, אני מעדיף לראות לנגד עיניי כדוגמה וכמופת דמויות של בני-תמותה שהיו משכמם ומעלה, בעיקר אלה ששילבו חוכמה ועשייה עם אנושיות וצניעות, ולא החזיקו מעצמם כבני אלים".

- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות? או לבקר?

"הייתי חוזר אל שנות נעוריי בגבעתיים, שכונת בורוכוב, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ולא רק בשל הצורך לחזור אל הנעורים. זו הייתה תקופה מיוחדת וזכות הייתה לנו לגדול בה. הארץ הייתה חפה מכל רדיפת ממון, כולנו היינו חדורים בתחושת חלוציות, אידיאליזם, היו תמימות ופשטות ושירים על אהבת העם והמולדת.

"תקופה זו לא הייתה יכולה להימשך לנצח, מעבר לשנות ההקמה של המדינה, ובתחילת שנות ה-70 התחלנו בתהליך הפיכתנו למדינה קפיטליסטית, מדינת שוק חופשי. מכאן ואילך, לקינו בכל המחלות של עמי המערב, וכל שאנו עושים הוא לנסות לרפא אותן, וזו התמודדות שלעולם לא תסתיים. בני דורי זכו אפוא לחיות בתקופה ייחודית, כמעט אוטופית, ולטעום את טעמה המיוחד שלא יישכח".

- אם היית קורא מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

"אינני רוצה לקרוא מחשבות. כל היופי הוא שאנחנו מסיקים מה המחשבות והכוונות מתוך מעשים ונסיבות, וזה הופך את העניין למסקרן, מעניין ולמאתגר יותר".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"אחרי שאקום בבוקר, אפגוש את האנשים שאני אוהב, את אשתי, ילדיי ובני משפחתי, חבריי, אנשי משרדי, תלמידיי, קהל הקוראים. אני אוהב אנשים. אני אוהב לנהל עימם דיאלוגים ולהבין לנפשם.

"אחרי שאקום בבוקר, אכתוב, אקרא, ארצה, אתן עצה לאנשי משרדי, לאחרים המבקשים לקבל את עצתי, אשחק עם נכדיי, אדבר עם ילדיי ועם אשתי.

"אחרי שאקום בבוקר, אחווה את חוויות היום. ואלה הם החיים - מצבור של חוויות, שכל עוד הן מתקיימות ותוססות, יש טעם רב לקום בבוקר".

- מהו הריח או הניחוח האהוב עליך?

"ריח הים. ריח המלח. ריחו של הדשא לאחר הגשם".

- מהו המאכל האהוב עליך?

"מאכלים פשוטים. דג טרי. סטייק סינטה. חומוס עם פיתה. מאז תקופת הצנע אני עדיין אוכל תפוחי-אדמה מבושלים עם לבן".

- והשנוא?

"לא אוהב ארוחות מצועצעות".

- מהו הצליל האהוב עליך?

"פסנתר. צלילי הקונצ'רטו מספר 3 של רחמנינוב. קונצ'רטו לפסנתר של שופן, גריג. ויותר מכול, שירי ארץ-ישראל. שירי משוררים שמחזירים אותי אל ארץ-ישראל שגדלתי בה".

- מהי הקללה האהובה עליך?

"כשאני רואה מישהו שמתנהג בחוסר דעת או בגסות, אני מסנן בשקט, ביני לבין עצמי: 'אידיוט'".

- איזה משפט שינה את חייך?

"'הכול צפוי והרשות נתונה'. דברי רבי עקיבא מפרקי אבות, פרק ג', משנה ט"ו. רשמתי אותו בראש ספרי 'בין הקטבים' והוספתי 'האומנם?' אני מאמין ביכולת האדם לשנות ולהשפיע, וזה מדריך אותי בחיי, אף שלעיתים אני מקבל על עצמי אחריות מוגזמת. כשמישהו בטריטוריה שלי מפשל, אני רואה, באופן אוטומטי, את עצמי כאחראי. עם שאלת הגורל התמודד כבר סופוקלס במחזה 'אדיפוס המלך' לפני כ-2,500 שנה. לשאלת הדטרמיניזם אין תשובה חד-משמעית ולעיתים אנו חייבים להודות גם בכוחו המכריע של הגורל".

- בעבור מה תסכן את חייך?

"למען אשתי, ילדיי, נכדיי, אמי ואחותי".

- מה חסר לך בחיים?

"יותר שלוות נפש".

- כיצד היית רוצה למות?

"ומי אינו רוצה למות מות נשיקה, ללא סבל והתבזות?".

רזומה

עו"ד דן שינמן. בן 70. נולד בגבעתיים וגר ברמת אפעל. נשוי לדניאלה (אמנית, 66) 3 (חנוך, 47, פרופ' למשפטים ולפילוסופיה בבר-אילן; דורון, 43, אדריכל; שלי, 37, תרפיסטית באמנות)

מבכירי הפרקליטים בישראל וסופר מצליח (רבי-המכר "ניתוח לב פתוח" ו"בין הקטבים", ספרו הראשון פורסם בגיל 66). בכיתה ד' התקבל להצגה בהבימה, אבל המחנך הטיל וטו. תואר במשפטים מהאונ' העברית. שירת בסנגוריה הצבאית ואח"כ כסגן התובע הצבאי הראשי. ב-86' פתח משרד עם פרופ' דוד ליבאי

בין לקוחותיו: אהוד אולמרט, חיים רמון, עמרי שרון, ארנון מוזס, גד זאבי, ראשי הערים רפי הוכמן ואריה גוראל, בכירי הפרקליטים, דורי קלגסבלד, ד"ר יעקב וינרוט ופרופ' יעקב נאמן ("שיא הקריירה שלי")

כונה "מלך הזיכויים של נאשמי הצווארון הלבן". ב-2010 אמר: "לא צריך לקיים קשר ידידותי עם נאשמים. אם אתה קרוב מדי, אתה מאבד את קור-הרוח המקצועי"

לפני 8 שנים החל להעביר את ניהול משרדו לעוה"ד נוית נגב ואיריס ניב-סבאג. מלמד בבר-אילן ובבינתחומי "סוגיות בניהול המשפט הפלילי"