חגיגת צבעים: קרנבל "השחורים והלבנים" בקולומביה

קרנבל השחורים והלבנים בעיר פאסטו שבקולומביה הוא חגיגה מסורתית של תחילת השנה האזרחית החדשה. האם מסתתר רובד נוסף מתחת לשם, לתחפושות, לתהלוכות, לריקודים ולהתזת הקצף?

עונת הקרנבלים באמריקה הדרומית והמרכזית היא לכאורה עניין מוכר וידוע. מה שבעצם רובנו מכירים הם הקרנבלים הגדולים והמפורסמים של ברזיל, במיוחד אלה של ריו דה ז'נרו ושל סלבדור באהייה, אבל היבשת זרועה בעוד המוני פסטיבלים וקרנבלים שונים ומעניינים. אחד המוצלחים שבהם הוא קרנבל השחורים והלבנים בעיר פאסטו (Pasto) שבקולומביה, לא רחוק מהגבול עם אקוודור, בלב אזור הררי יפהפה השזור בהרי געש, באגמים ובחוות חקלאיות.

לו התקיים בארצות הברית פסטיבל בשם כזה, "קרנבל השחורים והלבנים" (Carnaval De Negros Y Blancos), הוא היה גורם לרעידת אדמה של ממש ומואשם בגזענות. אפילו בישראל זה לא היה עובר בשלום. אבל בקולומביה, שבה יותר מ-60% מהתושבים הם בני תערובת של שחורים, לבנים ואינדיאנים, השם הוא עוד סממן לאופי האקלקטי של מדינה רבת פנים זו. זה נכון למדינה בכלל ולקרנבל בפרט, שבו הכול שווים ללא הבדלי דת, צבע, גזע או מין.

לשבור את הסדר הטוב

ראשיתו של הקרנבל הזה, כמו כל הקרנבלים באמריקה הלטינית, בשילוב של טקסים פולחניים, ממסורת השבטים האינדיאניים שחיו באזור עד להגעת הכובש הספרדי, עם טקסי דת נוצריים שהביאו הכובשים, אשר ניצרו את האוכלוסייה בכוח. גם התאריך אינו מקרי. 5 ו-6 בינואר הם חג ההתגלות הנוצרי, הנחגג 12 ימים לאחר חג המולד. בקולומביה יש לתאריכים האלה משמעות נוספת.

בתקופה הקולוניאלית בקולומביה ניתנה לעבדים השחורים הזכות ליהנות ב-5 בינואר מיום אחד בשנה של חירות. הנוהג הזה השתלב במסורת ההיפוך והתחפושות של הקרנבלים, ומותר בו לגבר ללבוש בגדי אישה ולהפך, וגם להפר על הדרך עוד כמה ציוויים חברתיים, כמו שתייה, זלילה והתנהגות פרועה. שריד מהיום הזה נשמר ביום השחור של הקרנבל, החל ב-5 בינואר, שבו מתחפשים לשחורים, וביום שאחריו, 6 בינואר, שבו לובשים לבן, חובשים כובעים מקושטים בבובות לבנות ובעיקר מתיזים הרבה קצף.

בתקופת הקרנבל הופכת העיר פאסטו, עיר בת כ-400 אלף נפש השוכנת בדרום המדינה, לעיר עליזה וססגונית, והקרנבל אותנטי וכולו שמחה עממית. במשך שבוע שלם, מעשר בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, גודשים מאות אלפים את הרחובות ואת הסמטאות השזורות ביניהם, ומתחרים איש ברעהו לא רק בתחפושות, בריקודים ובצעקות שמחה, אלא גם במי שולף מהר יותר את אקדחי הקצף הלבן או מעטר את פני מי שנקרה בדרכו במשחות מיוחדות.

בשנת 2009 הכריז ארגון אונסק"ו על הקרנבל כעל "נכס לא מוחשי של התרבות" (Masterpieces of the Oral and Intangible Heritage of Humanity) - מנהגים, מסורות ואורחות חיים שאם לא ישומרו כחלק מהמורשת האנושית, הם עלולים ללכת לאיבוד.

ההכנות לקרנבל נמשכות לאורך השנה כולה, ואמנים רבים מהאזור מתכנסים כדי להכין תלבושות ודמויות שיעטרו את עשרות הכרכרות והמיצגים, שלבנייתם נדרשים לעתים שישה חודשים ויותר. אלה מהווים את גולת הכותרת במצעד הסיום המתקיים ביום "הלבנים". אז נע המצעד לאורך רחובות העיר בתהלוכה של עשרות להקות - נגנים, זמרים, רקדנים, ובעיקר כרכרות עם מיצגי ענק הנגררות על-ידי משאיות או בידי בני אדם. כל אחד מהמיצגים מוקדש לנושא אחר - טבע, מורשת דתית, דמויות ואירועים פוליטיים.

לשרוף את השנה היוצאת

הפתיחה הבלתי רשמית של אירועי הקרנבל היא בעצם כבר ב-28 בדצמבר, באירוע המתמקד בשפיכת דליי מים על עוברי אורח מופתעים ובאירועי מים נוספים. בליל 31 בדצמבר, סוף השנה האזרחית, עוברים ממים לאש: מכינים בובות שעשויות מנייר ומבדים ישנים המייצגים את השנה המסתיימת, ה-Ano Viejo (השנה הישנה, "הזקנה") ומעלים אותן באש לציון המעבר לשנה החדשה. לי זה הזכיר שילוב של ביעור חמץ עם "תכלה שנה וקללותיה".

ואז, ב-2 בינואר מתחילה החגיגה האמיתית. ביום הראשון, ה"אקלקטי", מתקיימת תהלוכה דתית, משולבת בתהלוכה ססגונית של תושבים מרחבי האזור, אשר בסיומן מתאספות להקות רוק ומוזיקה עכשווית בכיכר הקרנבל ו"מרעישות את השמיים". אכן אקלקטי. היום השני של הקרנבל מוקדש לילדים: מצעד תחפושות רבגוני של ילדים בכל הגילים, המסתיים בערב של מופעי פולקלור מאזורים שונים בקולומביה בכיכר הקרנבל ובאצטדיון המקומי.

היום השלישי מייצג את תרבות הטלנובלות המפותחת של קולומביה, שהיא אחת מארצות המקור הבולטות של הז'אנר. מככבת "משפחה שכזאת", משפחת קסטניידה, המורכבת מעשרות דמויות מגוחכות המתחרות זו בזו בתככים, בתרגילים וכמובן בתחפושות. זה היום שבו תושבי פאסטו מחסלים חשבונות בלי חשבון עם דמויות מעוררות ביקורת מההווי הפוליטי והדתי של המדינה, המוצגות לראווה וזוכות לקיתונות של בוז מההמונים.

היום הרביעי, 5 בינואר, הוא כאמור "יום השחורים", לזכר אותו יום שבו ניתנו לעבדים השחורים זכויות לחופש ולחירות למשך 24 שעות תמימות. ואכן, ביום זה, שכותרתו "לחיי השחורים", החוגגים צובעים את פניהם בשחור ומרשים לעצמם "להשתחרר" ממוסכמות. ביום זה גם נחשפות התחפושות והכרכרות שיהוו את מוקד העניין ביום המחרת, יום "הלבנים", הנחשב ליום החשוב והססגוני ביותר בין ימי הקרנבל.

שחורים, לבנים ומה שביניהם

האם יש בהיררכיה הזאת הדהוד של מוסכמות העבר, שלפיהן יומם של הלבנים חשוב יותר מזה של השחורים, והוא המהווה את שיאו של האירוע כולו? האם זה שיקוף של הסדר החברתי הישן באמריקה הלטינית? בחברה הקולוניאלית חולקו התושבים לקאסטות שבראשן הספרדים, הלבנים ה"טהורים" וצאצאיהם, ואחר כך הקריאולים (ספרדים שנולדו ביבשת אמריקה), האינדיאנים ילידי המקום, השחורים שהובאו כעבדים מאפריקה, אחריהם המסטיצים (בני תערובת ממוצא אינדיאני ואירופי), המולאטים (בני תערובת ממוצא אפריקאי ואירופי) וכל הקומבינציות שבין הקבוצות השונות.

לאור זאת לא פלא שהלבנים הפכו לאליטה ולדמויות לחיקוי, ואילו המעורבים, שהם הרוב, החלו להתכחש לשורשיהם האינדיאניים (והאפריקאיים) וניסו להידמות ללבנים. יש הטוענים שעד היום קיימת בקולומביה הערצה בלתי רציונלית לכל מה שהוא זר, בין אם מקורו באירופה או בצפון אמריקה. יש החושבים שזו אחת הסיבות לכך שכל-כך קל לגורמים מערביים לעשות בקולומביה (ובדרום אמריקה בכלל) ככל העולה על רוחם, בדרך כלל תוך כדי שיתוף פעולה של רוב הציבור.

בצהרי יום ה"שחורים", שבו הגעתי לפאסטו, לא רק פני החוגגים בדרך לכיכר הקרנבל היו שחורות כפחם. גם השמיים היו קודרים וחשוכים. וכמו במטה קסמים, ברגע שרגליי דרכו בכיכר הגדושה בחוגגים שצפו במופע פולקלור ומוזיקה מרהיב עין, החלה "אם כל הסערות" מלווה בגשם זלעפות. אבל הקולומביאנים לא נתנו לזוטות כאלה להעכיר את האווירה. ההמונים רקדו בהתלהבות, שרו עם הלהקות המקומיות שעל הבמה המרכזית, צפו במופעים וחגגו על אף הגשם.

יחד איתם נסחפתי, מדשדש ומקפץ משלולית לשלולית בלי מטרייה ובלי מעיל גשם (ככה זה במדינה שבה אין תחזית מזג אוויר, לא בעיתונים ולא בתחנות הטלוויזיה...), אבל שלא כמותם לא יכולתי שלא לחשוש "מה יהיה מחר". למחרת עמד להתקיים "יום הלבנים", שיאו של הקרנבל.

הבוקר שלמחרת הפתיע בגדול. השמיים היו כחולים, השמש זרחה והאוויר היה נעים. אבל בתחזית אחת טעיתי בכל זאת: אף שהייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, לא הגעתי מוקדם מספיק. בין מאות אלפי חוגגים שכבר הצטופפו משעות הזריחה במסלול שבו אמור לעבור מצעד הכרכרות, אי-אפשר היה לתקוע סיכה, וכדי להוסיף על הדוחק - רבים נעמדו על כיסאות או טריבונות מסודרות או מאולתרות ומנעו גישה או הצצה אפשרית למסלול. המצעד היה אמור להתחיל בעוד כשעה, ואני מהלך כמו סומא ברחוב מקביל ומנסה לפרוץ את המצור. וכך הלכתי לאורך כמה קילומטרים, מתמוגג מהתחושה העילאית של האירוע ההמוני המרתק, אך מצד שני חושש שמא לא אגיע אל הארץ המובטחת, ואת התהלוכה עצמה אוכל לראות רק בשידורי הטלוויזיה בערב.

בסוף מצאתי פרצה באחד הרחובות, ומיהרתי לפלס לי דרך, עם קצת חוצפה ישראלית, בייחוד לאחר שנוכחתי לדעת שאני ככל הנראה לא רק הישראלי היחיד אלא גם התייר היחיד בסביבה. כך הגעתי לשורה הראשונה של החוגגים, ועמדתי במשך שלוש שעות נפעם ומתרגש בכל פעם מחדש מהמראות הדמיוניים כמעט של בובות ענק, מיצגים רבגוניים על-גבי במות נעות ממיטב הפולקלור וההווי הקולומביאני בשלל צבעים ותצורות, כרכרות עמוסות בחוגגים בתלבושות עממיות וצלילי מוזיקה סוחפת, בדרך כלל במקצב סלסה.

בערב לא פספסתי ולו רגע משידורי הטלוויזיה בכל התחנות, שכולן העבירו בשידור חוזר את כל מהלך היום. למחרת יצאתי להמשיך בטיול, אך לא לפני שבעל בית המלון החביב העניק לי תשורה מיוחדת: עותק של העיתון המקומי שעמודיו רצופים צילומים בשלל צבעים של כל המיצגים ושל כל הכרכרות מהקרנבל. למי שמגיע לעיר שלר בתקופת הקרנבל, פאסטו מציעה פרס ניחומים: מוזיאון הקרנבל הייחודי. המוזיאון פתוח בכל השנה, והוא סגור רק במשך שבעה ימים בשנה - בימי הקרנבל עצמו.

מידע מעשי

קולומביה מציעה מגוון גדול של פסטיבלים וחגיגות לאורך השנה. לצד הקרנבל המסורתי של פאסטו יש שני קרנבלים מושכי קהל בעיר קאלי, בירת הסלסה של דרום אמריקה, שם מתקיים בשבוע האחרון של דצמבר קרנבל ה-Feria de Cali שכל-כולו ריקודים ושמחה עממית. בעיר הנמל ברנקייה שלחוף הים הקריבי מתקיים הקרנבל השנתי, במתכונת המזכירה את הקרנבלים של ברזיל ושל אירופה במחצית הראשונה של חודש מארס. גם בלי קרנבלים יש בקולומביה מגוון גדול של אטרקציות לכל טעם וכיס, אם כי לא מדובר במדינה זולה לטיול.

איך להגיע: הדרך הנוחה ביותר להגיע לפאסטו היא בטיסה מהארץ דרך אירופה לבוגוטה בירת קולומביה, ומשם בטיסת פנים לפאסטו. איבריה מציעה טיסות יומיות דרך מדריד עם זמן המתנה קצר במדריד בדרך מ/אל בוגוטה. מחיר הכרטיס הלוך ושוב מתחיל בכ-1,400 דולרים, ותמורת תוספת תוכלו להתרווח במחלקת העסקים החדשה עם מיטות מתכווננות במטוסים רחבי הגוף המופעלים ממדריד לבוגוטה. טיסת פנים מבוגוטה לפאסטו תעלה כ-250 דולרים לכיוון (כתשעים דקות טיסה). מבוגוטה אפשר לנסוע לפאסטו באוטובוס - משך הנסיעה דרך קאלי ופופאיאן הוא כעשרים שעות ועולה כ-60 דולרים.

איפה להתאכסן: מלון Loft במרכז פאסטו מציע חדרים בעיצוב היי-טקי במחיר המתחיל ב-80 דולרים ללילה לזוג. במלון Venecia שליד תחנת האוטובוסים המרכזית מציעים חדרים פשוטים ונוחים במחיר המתחיל ב-30 דולרים ללילה, לא כולל ארוחת בוקר.

פשע ואלימות: אמנם קולומביה נאבקת כבר כמה עשורים עם בעיות קשות של ברוני סמים ופשע מאורגן, אבל היא משווקת את עצמה כמדינת תיירות שבה "הסיכון היחידי הוא שלא תרצו להיפרד מאיתנו". בחוויה שלי, אכן כך היה בטיול בן השבועיים במדינה הרבגונית. בעלי דרכון ישראלי אינם זקוקים לאשרת כניסה לשהייה של עד תשעים יום. כדאי לבדוק בלשכת הבריאות המחוזית בארץ אם יש צורך בחיסונים לפני הנסיעה.