מנכ"ל אפסון ישראל: "היפנים מעריכים את הקהל הישראלי"

לא מעט אנשי עסקים ומנכ"לים שהתארחו במדור הזה במרוצת השנה האחרונה, התגאו באהבתם לספורט בכלל ובאהדה לקבוצת נעוריהם בפרט. אבל אצל אורן פליישר, מנכ"ל "אפסון" בישראל, האמירה שפיו וליבו שווים תהיה אנדרסטייטמנט. להיפך, לפעמים נדמה לי שהוא מנסה לצקת דפוס תבוני באובססיה שלו להפועל תל-אביב, בעיקר בכדורסל.

"הפועל תל-אביב זו אהבת הילדות שלי", מתחיל פליישר את השיחה. "זה התחיל עוד מתיכון עירוני ה' ליד האולם באוסישקין ונמשך כשבכיתה י"א הפכתי לסטטיסטיקאי הרשמי של המועדון, יושב וסופר נקודות, אסיסיטים, ריבאונדים, איבודים ועוד, כשכל התחום הזה עוד לא היה מפותח כל-כך בכדורסל הישראלי. מהר מאוד הבנתי שהתפקיד שלי די חשוב, כשבאו שחקנים וביקשו שאוסיף להם כמה נקודות פה ושם, כדי שייראו טוב יותר בעיני המאמן".

פליישר, "חולה ספורט" (וחבר בעמותת האוהדים של הפועל תל-אביב), גם בבית, מה שחוסך ממני את השאלה הקבועה על הרגלי הצפייה שלו: "יש לי בבית חדר שנקרא בפי אשתי 'המוקעטה' ושם אני יושב ורואה כמעט את כל שידורי הספורט דרך המחשב. תוכניות טלוויזיה אחרות אני כמעט שלא רואה".

- אתה גם עוסק בספורט?

"הפעילות הספורטיבית שלי היא צלילה. עברתי את הקורס בדרום-אפריקה לפני כמה שנים ואחרי הקורס ביוהנסבורג טסנו לדרבן ומשם לאומקומאס לצלול עם כרישים. 75 דקות במים חלפו כמו חמש בגלל האדרנלין. צללתי מאז לא מעט צלילות מאתגרות, כמו למשל צלילה לתוך מערה בספרד ואחרי כמה שנים של הזנחה, הזמינו אותי להרצות בפורום מקצועי באילת, אז סידרתי לעצמי צלילת ריענון ונזכרתי למה אני כל-כך אוהב את זה. זה אולי המקום היחיד שבו עוטף אותך שקט מוחלט, מנותק מהמחשב, מטלפונים ומהעולם. מיותר לציין שהצלילות הכי כיפיות שלי היו עם הבנות".

- כמי שמחפש את הדממה שמתחת לפני הים, איך אתה עם מוזיקה?

"אני אגדיר מוזיקה כתחביב פסיבי שלי. כלומר אני לא מנגן על שום כלי, אבל אני פריק של סאונד איכותי. יש לי מערכת עם שני סטים של רמקולים של 'בוס', אוזניות עם מערכת סינון רעשים אקטיבית, ועוד".

- ולמה אתה מאזין?

"כמעט להכול: מג'אז ועד טכנו, עם מעט מאוד מוזיקה קלאסית ומעט מאוד מוזיקה ישראלית. אם לציין שם ישראלי אחד, אני אזכיר את אברהם טל שלטעמי לא מוערך מספיק בארץ".

- גם להופעות אתה הולך?

"לא במיוחד, אבל כשמגיע אמן גדול לארץ, למשל אלטון ג'ון או מדונה, אני הולך לראות. ההופעה הכי מרגשת שראיתי הייתה דווקא קטנה ואינטימית כשביקרתי בג'אז בר בניו-יורק ופתאום עולה על הבמה אחד בשם וודי אלן".

- מה עם ספרים?

"אני אוהב בעיקר ספרי מתח, למשל, את תום קלנסי ודומיו, אבל ספר שריגש אותי במיוחד הוא דווקא של מרצה לכלכלה מירושלים בשם יאיר לויתן שכתב ספר בשם 'מסעו הכפול של הדובדבן'. כשסיימתי לקרוא את הספר, ישבתי איתו במשך רבע שעה ביד ולא יכולתי להוציא מילה אחרת חוץ מ'וואו'".

- וקולנוע?

"רואה, אבל לא בטירוף. הסרט הטוב האחרון שראיתי הוא 'קפטן פיליפס' עם טום הנקס שלמרות שהוא גדול, אני התחברתי דווקא לשחקנים מהצוות הסומלי".

- זמן לתחביבים נשאר לך?

"אני אוהב בעיקר טיולים עם המשפחה ולפחות פעם בשנה אנחנו נוסעים כולנו ליעד אחר ומבלים פרק זמן ממושך יחסית ביחד. "עניין אחר שאני לא יודע אם לקרוא לו 'תחביב' הוא פעילות למען הקהילה. בדרך-כלל, אנחנו לא מפרסמים פעולות כאלה ש'אפסון' מעורבת בהן, אבל אם מוכרחים להזכיר משהו אז 'בית השאנטי' הוא בהחלט מקום שנכנס לי ללב: 'שאנטי במדבר' הוא מקום שכל ישראלי חייב לנסוע אליו לפחות פעם אחת. זה מסוג המקומות, וסליחה על הקלישאה, שאתה מגיע אליהם כדי לחזק ויוצא מהם מחוזק".

- אתה עובד בחברה יפנית. אנחנו שומעים לא מעט על המנטליות הקשה של עולם העסקים ביפן, על מוסר העבודה המטורף, על הריחוק המנטלי. אתה כבר לא מעט שנים בתפקיד, הצלחת להתחבר?

"שמע, זו סביבה אנושית נדירה. המנכ"ל של החטיבה האירופית הוא יפני חובב ישראל שעוד לפני שהפך למנכ"ל, היה מגיע לכאן לטיולים במדבר. למרות שאנחנו מהווים רק כ-2% מהמכירות של החברה באירופה, הם מתייחסים אלינו כאל נקודה אסטרטגית משום שהקהל הישראלי מאוד מוערך על-ידם. המנכ"ל היפני נוהג לומר כל הזמן שאנחנו נמצאים ברמה הגבוהה ביותר. לא מדובר רק במילים, אלא גם במעשים: בשנת 2000 כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, לא מעט חברות בינלאומיות סגרו את הנציגויות שלהן בישראל. ב'אפסון' לא רק שלא סגרו, אלא שמו תמונות של ישראל בשער של אפסון.קום".