מצטערים, לא עמדת ביעדי אמצע שנה, אתה מפוטר

1. השנה הקלנדרית שזה עתה הסתיימה היתה מהיותר חשוכות בהיסטוריה של הפועל ת"א. אחוזי ההצלחה שלה בליגה ב-2013 עמדו על 44.7% - פחות משל מכבי ת"א, מכבי חיפה, ב"ש, ק"ש, ולמרבה המבוכה פחות גם משל הפועל חיפה וסכנין. בפברואר 2013 מצאה הפועל את הכסף לפטר את המאמן יוסי אבוקסיס ולהמשיך לשלם את חוזהו המלא. בינואר 2014, נמנעת הפועל ת"א מפיטוריו של רן בן שמעון, שמדבר ימים כלילות על "דרך", למרות שהיא דומה יותר דווקא לדרך המוות בבוליביה.

אם לא העול הכלכלי, קשה להאמין שחיים רמון ועידו חג'ג' היו ממשיכים לתת אשראי לקוסם שהצליח להעלים להם את התקציב השלישי בגובהו בליגה, שנכשל עם כל חמשת הזרים שהחתים, שלא מצליח לייצר כלום מהפוטנציאל האדיר של השלישייה דמארי-ורמוט-שכטר, שבתום למעלה משליש עונה לא מצא עדיין שוער ראשון לקבוצה שלו, ושחמור מהכל: הכניס את הבוסים שלו לבור מול בנקים ומלווים שונים לאור הכישלון להעפיל לבתים האירופים, והסכנה המוחשית להידרדר לפלייאוף התחתון. אבל זה כנראה סיפור יקר מדי עבור הפועל לפטר את רב"ש, שחוזהו מוערך בקרוב ל-5 מיליון שקל ברוטו בשנתיים.

הפועל ת"א אינו מועדון הספורט היחידי שמתנהל תחת האבסורד הקיומי הזה. העול הקיומי של פיטורי מאמן מעלה את השאלה האם אפשר למצוא דרך טובה יותר להעסקת המנג'רים, מלבד אותו "חוזה סטנדרט" שמחייב את הקבוצה בתשלום הפיצויים של יתרת החוזה?

בספורט (ולא רק הישראלי) השתרש סטנדרט חוזי שמועיל מאוד לאנשי המקצוע, אבל מסרס את יכולת קבלת ההחלטות הרציונלית של המועדונים. לא כל הקבוצות הן צ'לסי, שאם העניינים על המגרש לא מסתדרים - יכולה לפטר את ראניירי ואת מוריניו ואת אברם ואת סקולארי ואת אנצ'לוטי ואת וילאש-בואש ואת די-מתאו, ולשלם להם את הפיצויים עד תום החוזה; לא כל הקבוצות הן אפילו מכבי חיפה: כשיעקב שחר נדרש להיפרד מראובן עטר בעונה הקודמת, הוא עשה זאת בלי לחשוב פעמיים, גם אם זאת היתה אחת הסיבות לעובדה שהוא סיים את השנה במינוס מפלצתי (55 מיליון שקל, כפי שפורסם ב"גלובס"). המועדונים האלו, שלפחות במובן הזה לא מאפשרים לכסף לנהל אותם, הם טיפה בים של תעשיית הכדורגל.

הבעיה הקריטית עם סטנדרט פיצויים-עד-סוף-החוזה שהתקבע בהסכמים של המאמנים, היא שהוא עושה נזק לכל המעורבים. לאוהדים שחווים מפחי נפש על בסיס שבועי; לקבוצות שנתקעות עם עובד שהן רוצות לפטר; וגם לעובד, שבכל שבוע שעובר פוגע יותר ויותר בשמו המקצועי הטוב, כשהוא נאחז כהלום קרב בקרנות המזבח ושר לעצמו שירים על דרך.

לעניין הזה יכול להיות רק פתרון אחד: מאחר שקבוצת כדורגל היא לא עסק רגיל, אלא כזה שחייב להביא תוצאות על המגרש כמעט מהיום הראשון - אין דרך אחרת אלא לקבוע יעדי ביניים של הישגיות בחוזה. שהמאמן יידע שבמספר נקודות זמן בעונה הוא חייב להיות בסביבת הציפיות שתואמות את הקבוצה שלו, אחרת אפשר להתיר את חוזהו. לא מתאים לו לחתום על חוזה כזה כדי לאמן? אין בעיה, תתקדם. סע לקפריסין. במקרה של הפועל ת"א שחיה על הקשקש עם הכסף, למה לא לבנות לרב"ש חוזה שיגדיר לו: סוף סיבוב ראשון, מרחק מקסימלי של 12 נקודות מהמובילה/או לחילופין מקומות 1-4. לא עמד באותה נקודת זמן באחד משני היעדים, כלומר הקבוצה כבר איבדה סיכוי הגיוני למאבק על התואר (הפועל עכשיו במרחק 19 נקודות ממכבי ת"א), ההנהלה תהייה רשאית לפטר אותו תמורת תשלום פיצוי בגובה שתיים-שלוש משכורות בלבד. הצליח לעמוד ביעדים? הלאה ליעד הבא של סוף עונה.

כדי שהמאמנים, שבלי ספק סובלים מלחצים אדירים, ומאפשרויות התעסוקה המוגבלות כל כך שיש במקצוע האכזרי הזה, לא ירגישו שהחוזים הם חד-צדדיים והפגיעה בהם אנושה - אפשר לדאוג שהעניין הזה ילך גם לצד השני. למשל: הצלחת להביא את הקבוצה באמצע העונה למרחק נגיעה מהמקום הראשון? קבל בונוס מיוחד.

2. את הסיפור של "ועדת האיתור" למציאת המאמן הלאומי צריך להפריד לשני חלקים. קודם כל, העובדה שהוועדה מורכבת משלושה נציגי ההתאחדות לכדורגל, בראשם כמובן היו"ר אבי לוזון (וגם ממלא מקומו שטרן חלובה, והמנכ"ל רתם קמר), ורק שני אנשי מקצוע חיצוניים (קשטן וצבי רוזן). כלומר - מה שלוזון ירצה, זה כנראה מה שיהיה.

האמת? זה בסדר גמור: עם כל הכבוד, בחירת מאמן נבחרת אמורה להיות פרוגרטיבה בלעדית של ההתאחדות לכדורגל. אי אפשר לקחת כל החלטה ספורטיבית טהורה למשאל עם, אי אפשר לסרס את גוף העל של הכדורגל הישראלי מכל הסמכויות שלו. והנה ניוזפלאש: גם בברזיל, אנגליה ואיטליה ועוד כמה מדינות כדורגל מפגרות, המאמן הלאומי נבחר בסופו של תהליך על-ידי עסקני ההתאחדויות המקומיות, וגם במדינות בהן התהליך הזה מורכב, ארוך ומקצועי - נעשו לאורך השנים טעויות רבות ומינויים הזויים.

חוץ מזה, בואו נסתכל על מבחן התוצאה של לוזון: ההימור על לואיס פרננדז אמנם התברר כטעות, אבל גם אם הייתם חורשים את הארץ לרוחבה ולאורכה, לא הייתם מוצאים לפני שנתיים מישהו שחשב כי אלי גוטמן לא ראוי לאמן את נבחרת ישראל.

העניין שבכל זאת מריח לא טוב סביב הסיפור הזה נוגע לשאלת הכנות של ההתאחדות לכדורגל בנושא הרפורמה בכדורגל הישראלי. הרי ועדת האיתור תתכנס מלכתחילה רק בשל הרפורמה שנכפתה על ההתאחדות מצד שרת הספורט והטוטו. והנה, במבחן האמיתי הראשון של הרפורמה, כבר עיקמה ההתאחדות את ההמלצות לכיוון שלה. סעיף חמש בפרק ג' בדוח דודי כהן קובע: "מאמני הנבחרות ימונו על-ידי ועדה בת שלושה חברים: יו"ר ההתאחדות, שחקן עבר ומאמן עבר". העובדה שבוועדה ישבו בסופו של דבר גם שטרן חלובה ורתם קמר - לא תגרום לקבלת החלטה טובה או גרועה יותר. אבל היא מלמדת אותנו שלמישהו במשרדים שבאצטדיון ר"ג עדיין יש מקפצה, ועדיין יש לו מספיק אומץ להשתין ממנה.

ואם ככה נראית הרפורמה יומיים ורבע אחרי שיצאה לדרך, למה שבהמשך זה יהיה אחרת?