אוהבים בעלי חיים? אתם חייבים לקרוא את זה

עבודות שירות. זה העונש המגוחך להכעיס שהטיל בית משפט השלום בקריות ביולי 2010 על בן 22 מקריית מוצקין שהתעלל למוות בבלייד, כלב הבוקסר של שכניו. על-פי כתב האישום, הצעיר נכנס לחצר של שכניו, גרר את בלייד בן ה-4 אל בית-הספר הסמוך, שם בעט בבטנו, היכה אותו במקל בראשו וריסס אותו בתרסיס צבע. הכלב חזר לבית בעליו באפיסת כוחותיו כשהוא גוסס, ואף שקיבל טיפול וטרינרי דחוף, הא מת מפצעיו כעבור דקות ספורות. המתעלל הנבזה אפילו לא טרח להסביר למה עשה את שעשה.

מאסר על-תנאי. זה העונש שהטיל בית משפט השלום בבאר-שבע על סבטלנה קגן, שב-2006, כשהייתה שיכורה, השליכה כלבה בוגרת ואת הגור שלה מחלון דירתה שנמצאת בקומה הרביעית. הגור נפצע אנושות ומת מהפגיעה. אמו נפצעה קשה, אך בכוחותיה האחרונים עלתה בחזרה אל הדירה, וקגן השליכה אותה שוב מהחלון. הפעם גופה של הכלבה התרסק לחלוטין. רק לאחר שהפרקליטות ערערה על גזר הדין, בית המשפט המחוזי החמיר, עם 3 חודשי מאסר בפועל, ועדיין הרבה פחות מהעונש המקסימלי הקבוע בחוק צער בעלי חיים - עד 3 שנות מאסר בפועל.

כמה שנים מאוחר יותר, באחד מימי שישי האחרונים, הופתע בעל מפעל לחלקי מתכת הממוקם בדרום תל-אביב למראה 4 שוטרים נכנסים למפעל ומצביעים על מחסן בשטח 3 מטרים רבועים שניצב במקום. "באנו בגלל הכלב", הודיעו השוטרים לבעל המפעל. "כלב? מה הבעיה עם הכלב?", הוא שאל וגם הוסיף הערה: "כמה שוטרים באים בשביל כלב, על רצח לא באים כל-כך הרבה שוטרים".

במחסן הקטן הוחזק פיטבול צעיר ומבוהל. כלי המים שלידו היה הפוך, והוא נאלץ להתהלך על הצואה של עצמו. הסממן המדאיג ביותר הופיע כשבעל המפעל התקרב אל הכלב: זה קיפל את זנבו בין רגליו, וניכר כי פחד מאוד.

"התנאים שבהם אתה מחזיק את הכלב מנוגדים לחוק צער בעלי חיים", הסבירו השוטרים, ודרשו ממנו לשנות בתוך מספר ימים את תנאי החזקת הכלב לשטח מרווח יותר, הכולל מחסה, מים ואוכל זמינים, ואף להציג להם אישור על חיסונים ועל סירוס הכלב המחויב בחוק העזר העירוני. לאחר כמה ימים שוב הגיחה אל המפעל ניידת משטרה, וארבעת השוטרים שיצאו ממנה נוכחו לראות כי התנאים שדרשו מבעל המפעל למלא לא קוימו. הכלב, שזכה לשם גוסטבו, הוחרם, ובימים אלה ממש נמצא לו בית מאמץ, של זוג שבדיוק נפרד מהפיטבול הקשיש שלו.

ארבעת השוטרים, שפקדו את מפעל המתכות בדרום תל-אביב, אינם שוטרים רגילים. מדובר במתנדבי יחידה חדשה לטיפול באירועי התעללות והזנחת בעלי חיים, שהחלה לפעול לפני 4 חודשים תחת מרחב יפתח במשטרת מחוז תל-אביב.

30 מתנדבי היחידה עברו קורס שיטור שהקנה להם סמכויות אכיפה, בדומה לקורס שעוברים מתנדבי משמר אזרחי. הם מגיעים מכל חתך הגילאים, המגזרים והמקצועות - שף, מורה, קוסמטיקאית, סוכנת נסיעות, וטרינר, עורך דין, רפד וגם אני, הח"מ, עיתונאית "גלובס".

רבים מהאירועים שאנחנו נדרשים לטפל בהם לוו בתגובות פליאה מצדם של העוברים על החוק, בסגנון, "אבל המשטרה לא באה כשקוראים לה", או "לכו תטפלו בעובדים הזרים", ובכלל "קודם תדאגו לבני אדם לפני בעלי חיים". לי, כמו ליתר מתנדבי היחידה, ברור שקיומו של עוול אחד אינו מצדיק את המשך קיומו של עוול אחר.

"אני מרגישה גאווה גדולה לייצג את בעלי החיים חסרי הישע בכל מקום", מספרת המתנדבת ביחידה, פרנצ'סקה חמאתי, ילידת יפו, קוסמטיקאית במקצועה, שמגדלת בביתה בבת-ים עשרות חתולים. "החלום שלי הוא להקים עמותה ערבית שתקדם את המודעות בקרב המגזר הערבי, באמצעות הסברה בבתי-ספר, על החמלה שצריך לחוש כלפי בעלי חיים".

להגביר את המודעות

כמו במקרה של הפיטבול גוסטבו, תלונות רבות המגיעות למוקד 100 נוגעות לעסקים שונים בדרום תל-אביב ויפו, כמו מוסכים, מכוני שטיפה ומפעלים, המחזיקים כלבים למטרת שמירה. הכלבים מוחזקים פעמים רבות בתנאים קשים, בדרך-כלל קשורים ברצועה קצרה מאוד, או כלואים בשטח קטן, ללא מחסה מפני פגעי מזג-האוויר, והם כמובן לא זוכים ליחס או לטיפול וטרינרי. הם משוחררים בשטח המקום רק בשעות הלילה, כאשר כל המטרה בהחזקתם היא הרתעת גנבים.

אנחנו, מתנדבי היחידה, מגיעים למקומות שעליהם מתקבלים דיווחים ומסבירים לבעלים אילו שינויים עליהם לבצע בהתאם לתנאי המקום. כמעט אף אחד מהבעלים אינו מכיר את תקנות החזקת בעלי חיים הקבועות בחוק, שלפיהן אורך רצועה שאליה קשור כלב לא יפחת מ-4 מטרים ושטח שבו כלוא כלב לא יפחת מ-16 מטרים רבועים. התקנות כוללות גם חובה להקצות לכלב מלונה או מחסה אחר מפני רוחות, גשמים ושמש קופחת (ראו תרשים). אם בעל הכלב אינו משפר את התנאים בתוך זמן שהוקצב לו מראש, הכלב מוחרם על-ידי היחידה.

"מדובר בבשורה אמיתית", אומר ד"ר צבי גלין, הווטרינר העירוני של תל-אביב-יפו. "עד היום היו עמותות שעסקו באיסוף בעלי חיים ובמציאת בתים לבעלי חיים, אבל לא הייתה עמותה שעוסקת באכיפת החוק. אין מי שחושב שאם ידווח על מקרה שקשור בבעלי חיים, תגיע ניידת עם 4 שוטרים שיש להם כל הזמן שבעולם לטפל בנושא. גם לנו כעירייה יש פקחים, אבל היחס למשטרה הוא שונה".

רבות מהתלונות שמתקבלות מתייחסות גם לבתי מגורים, שבהם בדרך-כלל מוחזקים כלבים בחצר הגלויה לעין העוברים ושבים. מי שמדווח על מקרים אלה הם בדרך-כלל שכנים המבקשים להישאר עלומי-שם. פעמים רבות בעלי הכלב מעידים כי הם אוהבים את כלבם, ומסיבות של היעדר אמצעים או פשוט בורות, הם החזיקו בכלב בתנאים לא הולמים. מרבית בעלי הכלבים גם מבצעים את ההוראות שניתנות להם לשיפור תנאי ההחזקה של הכלבים, ובזכות ביקור קצר של מתנדבי היחידה, נמנע סבל מאותם כלבים, שהופכים למאושרים יותר.

אחת הקריאות שהתקבלו במשטרה, על שני כלבים שמוחזקים בתנאים קשים כבר כמה שנים בשכונת התקווה בתל-אביב, הביאה אותנו לביתו של א', איש כבן 60, המתגורר כבר שנים אחדות עם אמו הישישה בדירת קרקע באחת הסמטאות הצרות בלב השכונה. לדירה אין חצר אמיתית, אלא מעבר צר לדלת הכניסה. דפקנו על שער הכניסה לביתו של א', כאשר את קול הנביחות העז אפשר היה לשמוע ממרחק ואת הריחות הקשים ניתן היה להריח כבר מחוץ לבית.

"כלבים? מה הבעיה עם הכלבים?", שאל א' ופתח לפנינו את שער הכניסה. אף שמקור הנביחות הרמות היה ממש מולנו, לא ניתן היה להבחין בכלבים. אלה היו כלואים בשטח ללא גישה, שנאטם על-ידי לוחות עץ גבוהים בארבעת צדדיו. נעמדנו על ערימת ארגזים ישנה שניצבה למרגלות ה"גדר", והמחזה שנגלה לעינינו היה מחריד. בשטח של שני מטרים רבועים חיו מספר שנים שני כלבים, אחד מהם מבוגר מאוד, מתבוססים בצואתם. החיים בשטח הקטן ובתנאים המחפירים הסבו לכלבים תסכול רב, שהביא אותם גם לתקוף זה את זה לעתים קרובות. הנביחות והריחות הקשים הפכו גם את חייהם של השכנים של א' ללא קלים בלשון המעטה, עד שאלה התקשרו למוקד המשטרה.

"ככה לא מחזיקים כלבים", אמרנו לא', שנראה עדיין המום למראה 4 שוטרים במדים שעומדים במפתן דלתו. "אני חייב כלבים שנובחים", הסביר א'. "בשכונה יש הרבה פריצות בלילה, הרבה מסתננים רוצים לגנוב, וכשהם שומעים את הנביחות הם בורחים. אני לא תמיד בבית, ואימא לבד, רק הכלבים שומרים עליה". מתוך מצוקה אמיתית מספר א' כי שני הכלבים משמשים כחלופה זולה לאזעקה ותו לא.

הסברנו ל-א' שהוא חייב לשפר את התנאים של הכלבים, ומאחר שאין שטח ראוי בקומת הכניסה לבית, האפשרות היחידה להשאיר אותם בביתו היא להעביר אותם לגג הבית, שהיה עמוס בפסולת בניין. "יש לך שבוע ימים לגדר בגג שטח גדול ככל שניתן, לדאוג להם למים ולאוכל באופן קבוע, וגם לסרס את הכלבים", אמרנו לו. לאחר שבוע חזרנו למקום בשביל לגלות ש-א' ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו. שני הכלבים נראו שמחים בשטח המחיה החדש שלהם, מכשכשים לראשונה בזנבותיהם, ועדיין נמצאים כדי להרתיע פורצים מלהתקרב למקום".

יוזמה שהתחילה בטוקבק

עצוב להיזכר, אבל יחידת בעלי החיים כנראה לא הייתה קמה לולא מותה המזעזע של כלבה ביישוב בת חפר. זה קרה ב-11 בנובמבר 2004. באתרי החדשות פורסמה כתבה על כך שמשפחה בבת חפר מצאה יום אחד את כלבת הפינצ'ר שלהם תלויה ללא רוח חיים בחניית הבית, ככל הנראה על רקע סכסוך שכנים. "קראתי את הכתבה הזאת בדיוק בתקופה שבה היה גל של התאכזרות לבעלי חיים", מספר דורון ברנר, שעומד מאחורי התהליך כולו. "בכל יום הייתה כתבה דומה, ואמרתי לעצמי, די, הגיעו מים עד נפש. הרגשתי שהמדינה שלנו הפכה לג'ונגל שהכול מותר בו. הרגשתי כעס גדול וכתבתי טוקבק מבלי להבין בכלל מה המשמעות של מה שאני כותב. כתבתי שמתארגנת קבוצת אנשים להקמת משטרת בעלי חיים בישראל, וצירפתי אימייל. לא חשבתי יותר מדי, פשוט כתבתי את זה, ולא היה לי מושג בכלל למה אני מכניס את עצמי.

"פתאום ראיתי שאני מקבל המון פניות של אנשים שרוצים להצטרף, מבקשים פרטים, והבנתי שזרקתי לאוויר משהו שאני לא יכול לקחת בחזרה, ושאני לא רוצה להיות עוד אחד שרק כותב טוקבקים. תמיד אהבתי בעלי חיים, ותמיד עזרתי לחתולים ולכלבים סובלים, אבל היה בי רצון גדול שהרשויות ייקחו אחריות על כל מה שקשור בבעלי חיים, ולעשות סדר במצב הנוכחי, שהיה לא אחר מאשר הפקרות מוחלטת".

ברנר, כיום בן 43, רווק המתגורר ברמת-גן ושבסופי שבוע עובד בהוסטל למבוגרים עם צרכים מיוחדים, עזב את עבודתו כרכז סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, והחל "לגלגל את הרעיון". לאחר כמה חוגי בית שארגן הוא הקים את עמותת משמר בעלי חיים בישראל, שאותה הוא מנהל בהתנדבות ב-9 השנים שחלפו מאז. השלב הבא היה להוביל את העמותה למרחב האופרטיבי. מי שסייעה לו הייתה עופרה רוזנשיין, מנהלת עמותת ראשון לציון אוהבת חיות, ויחד עם סגן מפקד תחנת המשטרה העירונית דאז שמוליק רוזנטל, גיבשו פיילוט להקמת יחידה ראשונה. אלא שעל אף הכוונות הטובות, היוזמה לא צלחה.

"הבעיה הייתה", משחזר ברנר, "שהכניסו אותנו למשמרות סיור רגילות בהנחה שאם יהיו מקרים שקשורים לבעלי חיים, המתנדבים של העמותה יטפלו בהם. הבאתי מתנדבים ברמה גבוהה, סטודנטים לווטרינריה, הייטקיסטים שאוהבים בעלי חיים, אבל בסיור הם נתקלו במקרים של סמים, פריצות, ואפילו אונס ורצח, ולא בבעלי חיים. גם המודעות בציבור הייתה שונה אז, וגם השוטרים היו פחות ערים לנושא. הקונספט פשוט היה שגוי, וכל הרעיון הלך והתמוסס".

ברנר לא הרפה, ויצר קשר עם עו"ד אהוד פלג, אז יו"ר הוועדה להגנה על בעלי חיים בלשכת עורכי הדין וכיום מנכ"ל המועצה לצרכנות, שקישר בינו לבין עו"ד אופיר נריה, חובבת בעלי חיים, שבעברה הייתה שוטרת ביחב"ל ובמרחב שרון. זו קישרה בין ברנר לבין תחנת משטרת כפר-סבא, ופיילוט חדש נולד. "הפעם בנינו קונספט חדש של יחידת בעלי חיים במשטרה, שתטפל במשמרות הייעודיות רק לבעלי חיים", הוא מספר. "אבל אז התחלף מפקד תחנה בכפר-סבא וסגר את היחידה. אז גם הבנתי שכדי שתקום יחידה רצינית במשטרה לאכיפת החוק, צריך שהמשטרה תכיר באופן רשמי ביחידה, וצריך שזה יבוא מלמעלה, כדי שלא בכל פעם שיתחלף מפקד מחוז או מפקד תחנה שפחות מתחבר לנושא, יסגרו לנו את היחידה. ידעתי שאני צריך להגיע לשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ'.

"יצרתי בפייסבוק קשר עם אפרת, הבת שלו, אוהבת בעלי חיים מושבעת. היא ענתה לי שגדלה בבית שאוהב בעלי חיים, ושלמענם היא תעשה הכול. נפגשנו עם השר, שהתגלה כידיד אמיתי של בעלי חיים. הצגנו לו סרטון שמראה את פעילות היחידה, ולא חלפו 30 שניות מתחילת הסרטון והוא אמר לי, 'תעצור את הסרט. הבנתי, ואני רוצה יחידה כזאת במשטרה'. כשקיבלתי לידיי את המסמך שבו המשטרה מכירה ביחידת בעלי החיים באופן רשמי, שמורה על פתיחת יחידות כאלה בכל הארץ, פשוט לא האמנתי שזה סוף-סוף קורה".

*** הכתבה המלאה - במגזין G.