מיסטיות מסקרנת: הצצה לחגי ינואר ולטקסים באתיופיה

חגי ינואר באתיופיה מתקיימים באווירה מיסטית ■ הצליינים מבקרים באופן סמלי בירושלים וטובלים כביכול בנהר הירדן ■ חוץ מחג המולד וחג ההתגלות הם חוגגים גם את הגעתם של לוחות הברית מירושלים לאתיופיה

גרם מדרגות תלול הוליך אל תחתית החפיר המקיף את אחת הכנסיות החצובות בסלע שהקים המלך האתיופי גברה מסקל לליבלה, אי-אז במאות 13-12. משם הובילה מנהרה צרה ואפלה כצוואר רחם אל החצר הסמוכה. לילה סמיך, ספוג בניחוח עשן של מאות מדורות אפף את הכול. עם ההגחה מהמנהרה נפתחה באחת חצר רחבת ידיים, חצובה אף היא. כותלי הסלע הכהים התפוגגו באפלת הלילה, אבל החצר עצמה בהקה בצחותה. מאות צליינים, מצונפים בגלימות לבנות, גדשו אותה. כולם הצטופפו יחדיו, ישובים ושרועים זה לצד זה, זה על זה.

פה ושם, בתוך ים האנשים, ניצבה דמות אפופת סוד, אוחזת בידה האחת בספר תפילה ובאחרת בנר שלהבתו מרצדת. החלל כולו דמה לרקמה חיה, זעה, רוטטת. כל הלבבות הפועמים נמשכו בעבותות נסתרים אל הדבר היציב היחיד בחלל: גוש הסלע הכהה שניצב במרכז החצר - כנסיית ביתא מרים, המוקדשת ליולדת האל. בלילה זה, ליל הגנה (Gena), חג המולד האתיופי, ייחלו המאמינים שמכוח החמלה הנשי יתרכך הסלע ושבחג זה ייוולדו גם הם מחדש מתוך האדמה ויזכו לגאולה, ולו כזו חלקית, המתקיימת על-פני האדמה.

המלך לליבלה, בן לשושלת שתפסה במאה ה-12 את מקום השושלת החזקה מאקסום, ביקש למצוא צידוקים עמוקים לשלטונו. בין השאר הוא פעל על מנת לחזק את בירתו, הקרויה מאז על-שמו, ולתת לה תוקף דתי. אי-אז במאה ה-13, ביקש המלך לשכן בלב הרמה האתיופית את קדושתה של ירושלים. הוא חצב חללים גדולים המסמלים את אתריה, ובכך יצר את ירושלים של מטה, זו הנחבאת בבטן האדמה ובוקעת מעומק התודעה. הפוסע בין אתרי העיר הקדומה פוקד את כנסיית הקבר ואת קבר אדם הראשון, ממש כמו בירושלים. אחד מגושי הסלע הגדולים בלילבלה מכונה הר הזיתים, וחריץ ארוך ועמוק בקרקע מכונה לא פחות מאשר נהר הירדן.

כמו פעימות לב

בימים כתיקונם לליבלה של ימינו אינה אלא עיירה קטנה ורוגעת. חלק מאוכלוסייתה הכפרית חי עדיין בבקתות אבן ובוץ המכוסות גג קש. הכנסיות החצובות בסלע ושפע מסלולי הטיול הרגליים שבסביבה מושכים אליהם תיירים, ולכן הוקמו בעיירה כמה וכמה בתי הארחה ומסעדות ברמות שונות. "בזכות" הכיבוש האיטלקי הקצר במאה שעברה, כמו גם בזכות אתיופים שהתחנכו באירופה וכמה מערביים שהגיעו ללליבלה, ניתן ליהנות בה גם ממטעמים מערביים ומשירות מצוין.

כמה פעמים בשנה, בחגים הנוצריים, רוחשת העיירה עשרות אלפי צליינים, אם לא למעלה מזה. החג העיקרי הוא הגנה, שנחגג בקרב כל הקהילות הנוצריות באתיופיה, אבל בשל קדושתה הקדומה הפכה לליבלה לאבן שואבת לעשרות אלפי צליינים המגיעים מרחבי האזור ואף מאדיס אבבה הרחוקה (מהלך כיום וחצי נסיעה לפחות).

במשך כל הלילה התפללו בחצר כנסיית ביתא מרים אנשי הדת והנזירים. לחנים מונוטוניים קדומים עלו ממעמקי גרונותיהם כמו מתוך מעבה האדמה, והתפשטו באוויר הלילה הצונן, מעפילים אל מעל לדחיסות הקהל הרב שצפה בהם. לעתים שרו בליווי פעימות מהדהדות של תוף גדול, לעתים לקולם העמום של רעשני התפילה המקומיים. מדי פעם פצחו במחול. הם ניצבו בשורות אלה מול אלה. תוך שהתנודדו מצד לצד והניפו את מטותיהם פעם אחר פעם, קרבו השורות זו אל זו ושבו והתרחקו. צעדי ריקודם, כמו פעימותיו של הלב, התגברו ונחלשו לפרקים, אך לרגע לא פסקו, כמו דימו את הלמות הלבבות של הקהל העצום, מלא הערגה, שצפה בהם במשך כל הלילה, עד אור הבוקר.

בשעת בוקר מוקדמת התגברו התפילות ונדמו. הקהל החל להתפזר. עזים וכבשים רבות שהובאו אל העיר נלקחו עתה לשחיטה, להכנת קדרה בשרית שנועדה לשבור את צום הבשר שחל על האתיופים בחגים. אל בריכת מים שנחצבה בשולי החצר שולשלו נשים מעורטלות למחצה, קשורות בחבל. הן שבו ונמשו מהמים כשרווחה נסוכה על פניהן, מאמינות בלב שלם שזכו בברכת פריון בטן.

בעוד הצליינים התפזרו באיטיות וברוגע במורד המדרון הסלעי, העפיל מולם אדם ששרשראות ברזל כבדות הונחו על צווארו והשתלשלו על חזהו. כשהחל לקרוא בקול גדול, הצטופפו סביבו כמה אנשים. בתוך דקות הלך והתעבה מעגל המאזינים ומנה עשרות. לא יכולתי שלא להיזכר בקטעים בברית החדשה המתארים את ישוע מטיף. איך אמרה לי חברה טובה שמתגוררת באתיופיה? "בארץ לומדים את התנ"ך. כאן חיים אותו".

האיש דיבר בקול רם. מאזיניו, קשובים לכל מילה, עקבו אחר כל תנועה מתנועותיו. את דבריו הוא ליווה בהפניות מבט פתאומיות, בארשת פנים מתחלפת תדיר ובתנועות ידיים חדות. הוא הקפיד להסתובב לכל עבר באופן שבו נתן לכל מאזיניו תחושה שבמיוחד אליהם הוא מדבר. האיש דרש על חשיבותם של החיים הפשוטים. הוא יצא נגד הטכנולוגיה והחידושים שמגיעים מאמריקה. הוא אפילו הזכיר את הג'יהאד של אוסמה בן-לאדן, והלין על כך שכיום האלוהים של כולם הוא הכסף. בהמשך דבריו הוא פשט את חולצתו והצליף על גבו המצולק במגלב עור. אחר כך נטל חופן עפר ואכלו לעין כול. הקהל הגיב בהשתוממות גלויה.

בסוף דבריו רכן המטיף על צרור קטן, שלף ממנו תליוני צלב קטנים בצבע כסף, והצהיר שהם מירושלים. עשרות אנשים נדחקו לפנים כדי לרכוש את הקמע היקר.

טבילה במים המיסטיים

ימים ספורים לאחר חג המולד מציינת אתיופיה את הטימקט, חג המקפל בתוכו שני אירועים. האחד: חג האפיפניה (התגלותה של רוח הקודש במהלך הטבלתו של ישוע על-ידי יוחנן המטביל בנהר הירדן) והשני - חג הגעת לוחות הברית מירושלים לאקסום. בקודש-הקודשים של כל כנסייה מונח העתק של לוחות הברית, המכונה תאבות (תיבה). במהלך חג הטימקט נישאים לוחות הברית מהכנסייה אל מקור מים סמוך, ובו, לאחר ברכתו של הכומר הממיר אותם מיסטית למי הירדן, נערכת טבילה המונית. איש הדת, הנושא על ראשו את התאבות, הוא ליבת התהלוכה. לצדו צועדים אנשי דת שונים, נערי כנסייה הנושאים סמלים קדושים, צלבים מסוגננים ושמשיות רקומות. ההמון המלווה מכה בתופים, רוקד ושר, והשמחה גדולה.

אחד המקומות המוכרים ביותר לראות בהם את הטימקט במיטבו הוא בריכת פסילידס בעיר גונדר, שבמאה ה-17, תחת שלטונו של פסילידס, הייתה אחת הערים הגדולות בעולם. גונדר מהווה נקודת מוצא נפלאה לטרקים בהרי הסימיאן הפראיים, ובה עצמה מתחם ארמונות נטושים וכמה כנסיות קדומות, חלקן מצוירות למופת.

בטימקט מגיעות לבריכה תהלוכות מפוארות משמונה כנסיות. המון גדול מתנקז אל סביבות הבריכה עם התהלוכות. יחד עם התאבות, המאוחסנים למשך הלילה במבנה שבלב הבריכה, לנים המאמינים על הדשאים שמסביב וממתינים בציפייה לטקסים שמתחדשים עוד לפני עלות השחר.

שעות ארוכות התפללו אנשי הדת בשפת הגעז הקדומה, שאינה מוכרת למאמינים. הם ניצבו על שפת המים, התנועעו מצד לצד והניפו את מטותיהם הארוכים כמבקשים לחדור את הרקיעים העליונים. המון גדול נאסף סביב, כולם נדחקו קדימה כדי להתקרב ככל האפשר אל הטקס ואל המים.

בשיאו של הטקס ירד אחד מאנשי הדת הבכירים במדרגות היורדות אל הבריכה. הוא הניף צלב מוזהב גדול והנמיכו אט-אט ברוב טקס, עד שנשק למים. בכך הפך את מי הבריכה כולה לצ*ב**ל, מים מקודשים. עם הפיכתם המיסטית של מי הבריכה למימי הירדן זינקו מאות נערים עירומים למחצה אל המים, מתיזים מים לכל עבר. זה היה הרגע שבו נסוגו כוהני הדת לאחור ופינו את הבימה הטקסית לבני הקהילה. ההתרגשות והעליצות בקהל היו עצומות - ניגוד עז לטקסיות הרצינית והמאופקת של הטקס עד אז. עוד ועוד אנשים קפצו למים.

רוב-רובם של הקופצים למים היו נערים צעירים וגברים, אבל בהדרגה יותר ויותר נערות אזרו אומץ וקפצו למים אף הן. חלק מהקופצים למים הקדימו והשילו מעליהם את כל בגדיהם, כאילו לא רצו שדבר יחצוץ בין גופם למים הקדושים.

בערב שבת, במקביל לתהלוכות הנוצריות שפתחו את חג הטימקט, נערכה בבית הכנסת שבגונדר תפילת יום שישי של בני הפלשמורה. בכניסה למקום נתלו שלט קטן בעברית ובאמהרית ושני דגלים - של ישראל ושל אתיופיה. שומרים מקומיים חמושים, לבושים מדי סוכנות, אסרו בתקיפות את הצילום.

באתיופיה עדיין חיים כ-1,200 מועמדים לעלייה ועליהם נוספים מסורבי עלייה שונים, המתעקשים על יהדותם ועל זכותם לעלות ארצה. הקהל התקבץ תחת סככת פח חסרת כתלים, בימה מרכזית מעץ גולמי, ספסלים רעועים ובימה קדמית. הנשים הגיעו בלבושן המסורתי הלבן והגברים בלבוש מודרני, כשכיפה סרוגה לראשם. על הגדר נתלו כרזות של גדולי האומה ומשפטים נאיביים בעברית שנושאיהם שלום ואחווה. חצר המתחם הוקפה גדר פח גבוהה.

התפילה נערכה ברובה באמהרית. את הברכות אמרו בעברית והקהל חזר אחרי הקורא מילה אחר מילה. בסוף התפילה שרו שירים תוך מחיאות כפיים מתגברות. מעזרת הנשים, שהופרדה מעזרת הגברים בווילון גדול, עלו קריאות "קולולולו" רמות. בסוף התפילה בירך אחד המכובדים על החלה ועל היין. נערים ונערות עברו בקהל וחילקו פיסות חלה שמלח נזרה עליהן. הרב, שבמקורו מגונדר ושב עתה מישראל כמתנדב, ניגש לשוחח איתי בסוף התפילה. הוא המליץ לי בחום לבקר בטקסים הנוצריים. "הם יפים מאוד", הבטיח, ואני התפעמתי מהלך רוחו.

מידע מעשי

טיסות: אל לליבלה ואל גונדר ניתן להגיע בטיסות מאדיס אבבה (לליבלה - 80 דולרים, גונדר - 100 דולרים). גם בין לליבלה לגונדר יש טיסות (50 דולרים).

לינה: בשתי העיירות ישנם מלונות ברמה סבירה ושפע מסעדות מקומיות ואף מערביות.

מועדי החגים: חג המולד: 7-6 בינואר; טימקט: 19-18 בינואר