מצב של מת-חי

מהם חיים שראוי להאריך אותם? מהו הרגע שבו צריך להרפות?

מותו של אריאל שרון הוא פספוס מצער. שרון היה תמיד איש של שאלות גדולות - ממלחמת יום הכיפורים, דרך ביצת לבנון ועד פינוי ההתנחלויות מעזה - ונשאר כזה גם במותו.

ב-8 השנים האחרונות, ובעיקר בשבועיים האחרונים, הוא הציב בפנינו את שאלת סוף החיים במלוא חומרתה: מה הם חיים שראוי להיאבק עליהם ולהאריך אותם, מהו הרגע שבו צריך להרפות.

במקום לנצל את ההזדמנות ולקיים דיון ציבורי נוקב בסוגיה הזו, שנוגעת כמעט לכל אחד מאיתנו, רובנו העדפנו לשקוע בקלישאות דביקות בנוסח "נלחם על חייו" (באמת? בטוחים בזה?) ולמחזר זיכרונות לעוסים על עוד כבש שאכל.

אני לא מתכוון למשמעויות הכספיות של הטיפול הממושך בשרון. אלה דווקא נחשפו ונידונו מדי פעם במרחב התקשורתי, אבל זה לא העיקר. אין בי מספיק ציניות כדי לחשוד שבניו של שרון קיבלו החלטות ממניעים כלכליים. אני משוכנע שהם עשו בכל רגע את מה שנראה בעיניהם כדבר הטוב ביותר עבור אביהם.

הנקודה היא, ששרון הוא רק משל: כמו שאמר השבוע פרופ' אבינועם רכס, ראש לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית, מערכת הבריאות בישראל מלאה לאורכה ולרוחבה באנשים ש"חיים" שנים במצבו של שרון.

ההבדל ביניהם הוא רק בגודל החדר ובמערך האבטחה ("התנאים המלונאיים", כהגדרת רכס), אבל לא במהות הטיפול הרפואי. הרפואה המודרנית מצילה חיים במקרים רבים שבעבר היו מסתיימים במוות מוקדם ומצער, אבל במקביל היא גם מחזיקה באופן מלאכותי אנשים רבים במצב של מת-חי. ככל שהרפואה משתכללת, הברכה הופכת לקללה.

לצד מאושפזים שאין לדעת מה קורה בתודעתם, כמו שרון בשנותיו האחרונות, יש את אלה שעוברים ייסורי גיהינום: כל מי שטיפל בקרוב-משפחה במצב סופני, יודע שלעיתים קיים פער בלתי נסבל בין מה שמצווים ההיגיון הבריא והמצפון למה שמתיר החוק.

את הפער הזה אי אפשר לסגור לחלוטין, אבל ניתן לצמצם אותו. כיום, ישראלי שלקה במחלה סופנית ומעוניין לקבל אחריות על סיום חייו, יכול לעשות זאת רק אם הוא יכול להרשות לעצמו לנסוע לשווייץ ולהיעזר בשירותי ארגון "דיגניטאס", שהתוודענו אליו בזכות סיפוריהם האמיצים של עדי טלמור ומתי מילוא.

בישראל אמנם קיים מאז 2005 "חוק החולה הנוטה למות", אבל הוא עוסק רק באי-הארכה מלאכותית של החיים ומתיר מרחב תמרון מצומצם לרופאים, לקרובי-המשפחה ולחולים עצמם (בהנחה שהם מודעים למתרחש). לפי ארגונים שעוסקים בנושא יש בעיה במימושו בשטח: החולים, המשפחות ואפילו הרופאים לא תמיד מכירים אותו, וככלל המערכת נוטה להמשיך לפעול על טייס אוטומטי.

את הדילמות הקורעות הללו לא אנחנו המצאנו. מספר מדינות במערב - בהן בלגיה, הולנד ושווייץ - כבר מיישמות מדיניות שמאפשרת למשפחות ולאנשי צוות רפואי להיות יותר אקטיביים בזירוז מותם של חולים סופניים וכאלה שמצבם לא הפיך ושאין עוד טעם בהשארתם בחיים.

לפני כחודשיים הוגשה בכנסת הצעת חוק הקוראת להעתיק את המודל שקיים בארה"ב באורגון ובמדינות נוספות, שבמסגרתו חולים סופניים יוכלו לקבל מרשם לסם מרדים במינון ממית בלי שהרופא יסתכן באישום פלילי. משפחות רבות בישראל מחזיקות אצבעות שההצעה הזו תעבור כאן.

לקדש פחות את עצם ההישארות בחיים

תקופת האשפוז הארוכה של שרון מדגישה גם את השימוש הבעייתי שנעשה בסטטיסטיקה של תוחלת החיים, שעולה כל הזמן. אבל מחקרים שנערכים בשנים האחרונות מבחינים בין תוחלת החיים לתוחלת החיים הבריאים - מספר השנים שבהן אדם חי בלי לסבול ממחלות כרוניות. החדשות הרעות הן, שתוחלת החיים הבריאים נמצאת בירידה, גם בישראל, נתון מצער שמיוחס לתזונה המערבית הגרועה ולמפגעים סביבתיים.

המסקנה היא שהגיע הזמן לקדש פחות את עצם ההישארות בחיים - ויותר את איכות החיים של אלה שעדיין יכולים ליהנות מחיים בריאים ומשמעותיים.

* הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל.

צרו איתנו קשר *5988