נקבר עם תהליך השלום?

אריאל שרון שקע בתרדמת בת 8 שנים. תהליך השלום עם הפלסטינים נמצא בתרדמת לפחות 15 שנה, תרדמת שאריאל שרון תרם לה לא מעט. שרון לא התעורר מן התרדמת והלך לעולמו, האם הוא גורר גם את תהליך השלום לקבר?

על פניו נראה כי מה שעשה שרון בפוליטיקה הישראלית היה מכוון אל קבורת תהליך השלום, בין אם נציין את תחילתו בחוזה עם מצרים או בהסכם אוסלו.

שרון, שבשעתו העלה את הליכוד לשלטון, סיבך את ישראל בביצה הלבנונית, הפך את ההתנחלויות בשטחים הכבושים למפעל מאושר, קרא להתנחל על כל גבעה, ופתח את הפתח לנוער-הגבעות להתפרע. הוא גם היה מי ששחרר את ההדק לאינתיפאדה השנייה, ובחסות הטראומה בארה"ב בשל שרשרת פיגועי הטרור ב-11.9.2001, קיבל יד חופשית מארה"ב להכות בפלסטינים ולהמשיך בכיבוש.

מזווית הראייה של השואפים לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום, זהו מאזן גרוע. אלא שדווקא חמתו של הימין הרדיקלי הישראלי טרם מותו של שרון ומיד אחריו, רומזת שאפשר גם לנקוט פרשנות אחרת.

שרון הלוא היה אסטרטג של גישה עקיפה. כאיש נוקם ונוטר הוא עשה זאת גם בשדה הפוליטי האישי: לא קיבלו אותו כרמטכ"ל - יהיה שר הביטחון. אוסרים עליו להיות שר הביטחון - יגיע לכס ראש הממשלה, גם במחיר פרובוקציה שתגרום להתקוממות פלסטינית. גם בולדוזר שעושה מעקף הוא בולדוזר. מכאן עולה הסברה שאולי גם שאר הצעדים שנקט שרון משתבצים באסטרטגיה של גישה עקיפה.

אולי הדרישה לארץ-ישראל השלמה הייתה עבורו רק אמצעי מיקוח, כדי לקבל חלק מאותה ארץ, הרחבה של מדינת ישראל בגבולות 1948, מתוך הסכמה בינלאומית והשלמה פלסטינית? אם כך עשה, הרי שהוא ניצל בצורה צינית את חסידי ארץ-ישראל השלמה, וברור מדוע הם רואים בו משנת 2003 או 2005 סיטרא אחרא.

מהלכיו מאז היה לראש ממשלה יכולים להיות אכן מפורשים ברוח זו. את שרון הובילה הנחת יסוד, שאין לבצע נסיגה מתוך חולשה. לכן יש להפגין עוצמה ולהקדים מכה לנסיגה. וכשתבוא הנסיגה, היא מיועדת לקו שאותו שרטט שרון לעצמו מראש - הקו שהחומה החדשה אמורה הייתה לעבור בו.

אמנם הימין העקבי הרים גבה וקול זעקה; אבל שרון פעל בשם טענה ביטחונית לכאורה, וקבע כך בעקיפין את הגבול החדש בין ישראל לפלסטין. כבר כאן היה ברור (לפחות לאנשי ארץ-ישראל השלמה) מה יעלה בסופו של דבר בגורל ההתנחלויות שמחוץ ל"גושים הגדולים".

והבולדוזר הוא בולדוזר

הצעד הבא: בשעה שהימין הרדיקלי ראה לפניו רק את הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל, גילה שרון גם את הדמוגרפיה, והודה כי שליטה בעם זר היא סכנה, המציא את המילה "התנתקות" ונסוג מרצועת עזה ומצפון השומרון.

והבולדוזר הוא בולדוזר גם כשהוא משנה כיוון. אמנם מחאת אנשי ארץ-ישראל השלמה הייתה אלימה, אך בלי הועיל. כאשר ניסתה מפלגתו דאז של שרון, מפלגת הליכוד, להוכיח שהוא לא יוכל בלעדיה, עקף אותה, הקים מפלגה, והוכיח שהליכוד אינו יכול בלעדיו. לאן הייתה הגישה העקיפה של שרון צריכה להוביל מכאן, איננו יודעים. בגלל התרדמת.

בתוך ים ההספדים על שרון מצויים שני איים של אי-נחת וסלידה. הפלסטינים מכאן והימין הישראלי הרדיקלי משם. הפלסטינים צודקים - שרון גרם להם סבל רב. אבל אפשר לקוות שגם הימין הישראלי צודק, ובסופה של האסטרטגיה של הגישה העקיפה שהתחיל בה שרון, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, יש פריצת-דרך מן התרדמת של תהליך השלום. אשרי המאמין.