מכבסים את זכויות העובדים

אם המדינה רוצה לפגוע בעבודה המאורגנת, שתכריז בריש גלי

נדמה כי מדינת ישראל השכילה להתרחק מהנורמה הקלוקלת ששלטה כאן בעבר, ולפיה על כל הטמעה של תוכנת מחשב חדשה או כל סיכת מהדק שזזה מחדר א' לחדר ב' בגוף ממשלתי, צריך היה לשלם "מעשר" לעובדים.

על שינוי מבני או יישום מודל שמייצר התייעלות או תחרות אפשר ואפילו ראוי לשלם, כל זמן שהתשלום מידתי ובבחינת "הכרת-תודה" שנהוגה גם במגזר העסקי, וכל זמן שסוגיית התשלום לא הופכת לסחר בסוסים ולמכשול של ממש בפני הרפורמה המתוכננת.

מענק של 100 אלף שקל לעובד ותוספות שכר של 20%-30% עבור הסכמת העובדים לרפורמה בנמלים בשנת 2005, היא דוגמה רעה להתנהלות של שני הצדדים וכזו שעשויה להצדיק לכאורה את ההצעה שנידונה כעת בחדרי-חדרים.

אבל המציאות של 2014 שונה מאוד מזו של 2005. עובדי הנמלים לא מתנגדים לתחרות, והוועד בנמל אשדוד מתחנן בעצמו מעל שנה שיפריטו כבר את החברה. העובדים דורשים לשדרג את הנמלים הקיימים כדי לאפשר תחרות הוגנת - שהרי אם לא יעמיקו את הרציפים בנמלים הקיימים, אזי אוניות הענק שלא יכולות לעגון כיום ברציפים הישנים ייכנסו רק לנמלים החדשים, ובכך לא באמת קיבלנו תחרות.

בנוסף הם דורשים להבטיח להם "רשת ביטחון" לתקופה מסוימת, ולפיה אם התחרות תביא לירידה בהיקף העבודה וכתוצאה ישירה גם לירידה בשכרם, הם יהיו מוגנים.

דאגה לביטחון התעסוקתי היא תפקידו של כל איגוד מקצועי, ואין בכך שום דבר מושחת, כמו גם שום קשר למונופולים ממשלתיים. הדאגה הזו באה לידי ביטוי אפילו בהסכם שעליו חתמו לאחרונה עובדי פלאפון - לא מונופול ולא גוף ממשלתי כידוע.

בית הדין הארצי לעבודה הקפיא לחודש את המכרזים להקמת הנמלים החדשים (ההקמה אורכת כ-8 שנים), וקבע כי זכותה של המדינה להקים נמלים ולהמשיך ברפורמה בנמלים. כל דרישתו של בית הדין הייתה שמדינת ישראל תדבר עם העובדים על ההשלכות שתהיינה לרפורמה על עתידם.

אין לכך שום קשר למונופולים ולוועדים חזקים: זהו לב-ליבה של עבודה מאורגנת בכל מדינה דמוקרטית - מעסיק מחויב בהידברות עם העובדים שלו.

ההתנערות של ממשלת ישראל מהחובה הזו, הניסיון הפתטי והכושל בפנייה לבג"ץ נגד אותה החלטה ועכשיו גם הניסיון לעקוף את בית הדין לעבודה באמצעות בית הדין להגבלים, כמוהו כניסיון של אחרון המעסיקים לשבור את עובדיו המאורגנים.

הממשלה ניסתה לטעון בבית הדין לעבודה כאילו המקרה של הנמלים דומה לזה של עובדים במפעל א' שמתנגדים להקמה של מפעל ב' שפתאום צץ סמוך אליהם. נשיא בית הדין, השופט יגאל פליטמן, הסביר בצדק כי לא כך הדבר. לדבריו, הדוגמה המתאימה ביותר היא זו של בעל מפעל אחד שמחליט להקים בעצמו מפעל זהה, עם אותה פעילות ממש, סמוך למפעל השני.

במקרה הזה, טען פליטמן, החשש של העובדים מוצדק וזכותם הלגיטימית לדרוש הידברות על ההשלכות של המהלך. הממשלה, טען פליטמן, אינה רק ריבון שקובע מדיניות, אלא גם המעסיק: היא מפקחת על השכר, היא חותמת על הסכמי עבודה, היא חברה בדירקטוריון ועוד.

אם המדינה רוצה להגביל את זכות השביתה ולפגוע בעבודה המאורגנת, שתאמר זאת בקול ושתגיש הצעת חוק בהתאם. לחשוב שבית הדין להגבלים יעסוק בסכסוכי עבודה זה לעג לרש ובעיקר חומר נפץ.

כמה שרי ממשלה כבר הוכיחו בשנה האחרונה שיש להם נטייה לא מוסברת לפירומניה, עכשיו השאלה אם יש מבוגר אחראי שישגיח על הגפרורים.