פשע על רקע רומנטי

"בוני וקלייד", יום חמישי 22:00, "יס oh"

גם בעת הזאת יש שפושעים זוכים לאהדת הציבור, אך ספק אם יש צמד פושעים שהיו לאגדה עוד בחייהם ושמאז מותם, אחרי מארב משטרתי, שמשו נושא לסרטים, מחזות, ספרים ואפילו שירים. בוני פארקר וקלייד בארו פעלו בשנות השפל שאחרי התמוטטות הבורסה בוול סטריט ב-1929, הם שדדו בנקים, תחנות דלק וחנויות - והנהיגו כנופית פשע (במיוחד בארו, חלקה של פארקר בפשיעה עצמה היה שולי יחסית, אם כי לא כך זה הוצג בסרטים, כולל הסדרה הזאת). הם היו צעירים, הם היו יפים, הם חלמו להתפרסם (פארקר חלמה להיות כוכבת) ובהקבלה לימינו, מעשי השוד היו תוכניות הריאליטי שלהם, כשבכל פעם העיתונות מפרסמת "פרק" חדש וההמונים, שחיו בדוחק וחשו קורבנות השיטה, הריעו לצמד שקרא עליה תגר. אפשר להתווכח על המוסר (או חוסר המוסר), שעומד מאחורי סוג כזה של פשיעה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשילוב בין מצב כלכלי רע, תחושה של חלקים גדולים בציבור כי אין לו סיכוי להתקדם בתוך המערכת ודמויות כריזמטיות, מולידים "סלבס" מהסוג הזה, והדוגמא הזאת, מלפני 80 שנה, מוכיחה שהשינוי העיקרי מאז הוא רק בטכנולוגיה. הסדרה עצמה טובה, לא מושלמת (התסריט לא נאמן במאה אחוז לסיפור ההיסטורי), השחזור התקופתי האופייני כל- כך לסדרות חדשות רבות הוא מצוין והחלק הטוב ביותר הוא במשחק: אמיל הירש טוב מאוד כבארו והולידיי גרינג'ר כפארקר היא לא פחות ממרשימה.

עבר קרוב מדי

"כך היינו - ועדת חוץ וביטחון", יום ו' 18:00, ערוץ 1

לרוב אני מחבב את "כך היינו", סדרה שהבינה שאם לערוץ הראשון של היום אין מה להציע בתחום ההפקה המקורית, מוטב להתמקד במקום היחידי שבו יש לו יתרון על פני כל ערוץ טלוויזיה אחר, הארכיון.

בדרך-כלל, המוצר הסופי בהגשתו של יגאל רביד הוא לא רע, במיוחד כשהוא מתלבש על שעה שמתאימה לנוסטלגיה, ערב שבת - בין שנת הצהריים לארוחה. הערכים המוספים ברורים: פעם זה הזיכרון והגעגוע לפרצופים יפים שנשקפים, נניח, מהופעה של להקה צבאית לחיילי המעוזים בקו בר-לב, רגע לפני המלחמה. למתעמקים יותר, מזומנת הנאה גם מהפרספקטיבה, כצופים בתחילתו של סרט שאני חיים את המשכו.

יחד עם זאת, נושא התוכנית הפעם, ועדת חוץ וביטחון, מעיד אולי על כך שגם תיבת האוצר הזאת של הערוץ הראשון הולכת ומתרוקנת. העילה להליכה לגנזך קצת קלושה: "המאבק על ועדת חוץ וביטחון" (כך בהודעת רשות השידור), לא בדיוק הנושא המרכזי בכותרות.

גם ה"זיכרונות" שנמצאים שם לא העלו מספיק אבק כדי שנתבונן בהם בעיניים כלות. עם כל הכבוד למשה ארנס מימין וליוסי שריד משמאל, לא בטוח שצריך את הארכיון של ערוץ 1 כדי להיזכר בהם.