מי הם ה"מקורבים"?

בתקופה האחרונה, מסונוורים מאור הזרקורים החזק המופנה כלפי איש יחסי הציבור רני רהב, נהנים כלי התקשורת לעשות לו אאוטינג. בעוד שיחצ"נים אחרים, שמייצגים שורה ארוכה של גופים בפרופיל גבוה, מורשים להתעטף תחת הכינוי האמורפי "דובר החברה מסר", לרהב לא ניתן עוד החסד הזה.

לכולם ברורה מידת הרגש שמתעורר באחרונה אצל הקורא/ צופה עם שרבוב שמו של רהב, ולכן אין הם מהססים לציין כי רהב הוא הדובר של ליאם הפקות של אייל גולן ודוברה של רשת אורט שמצויה בלב סערת ורטה.

כך, על-ידי שבירת המוסכמה התקשורתית הזו - של אי-אזכור שמו של יועץ התקשורת שבתווך - הם מוסיפים תבלין נוסף לסיפור העיתונאי. תבלין שיכול להיות חשוב, אך מדוע הוא אין הוא מורגש באינספור מקרים אחרים, רלוונטיים הרבה יותר?

בשבועות האחרונים לבדם, ניתן היה להבחין בהגחכתם של כמה קודים שבעיתונות מתעקשים לשמר. המשחק המתנהל בין העיתונאים ובין הגורמים מהם הם ניזונים, הפך להיות משעשע במקרה הטוב, ומתנשא במקרה הטוב פחות. מתנשא - משום שהוא מתנהל מעל ראשו של הציבור, במעין הנחת יסוד שהוא לא מבין על מה אנחנו מדברים.

הנה ביאור לכמה מושגים, למי שבכל זאת עדיין לא הבחין בנעשה סביבו:

"הגיע לידי" - הנה תמלול הקלטות מחדרי החקירה של אייל גולן ש"הגיע לידינו". ובכן, אל כלי התקשורת השונים לא הגיעו התמלולים מעצמם במונית, ולא הועברו בתחנת דלק עזובה על-ידי גרון עמוק-ענת קמי. התמלולים המדוברים הללו, כבר ברור, הועברו מהמשטרה.

לידי חדשות 2 "הגיעה" השבוע (ב') גם הקלטה מבחילה בה נשמע אביו של גולן משדל, לכאורה, קטינה לבוא עמו לבילוי. מעבר לשאלה הערכית בשידור תוכן זה, יש לתהות - מדוע שומרת התקשורת בקנאות על המשטרה ומתייחסת אליה כמקור, בעוד שמדובר בגורם מעורב, אינטרסנטי, שעושה שימוש בפרטיות של נחקרים וקורבנות לטובת דחיקת סיפור מביך על המשטרה עצמה מהכותרות? רני רהב כן - והמשטרה לא?

"שיחות סגורות" - אינן קיימות. "השיחות הסגורות" בהן השתלח שר הביטחון במזכיר המדינה האמריקאי היו פתוחות לחלוטין. הוא (ולא רק הוא) אמר את דבריו אלה פעם אחר פעם בפני כמה וכמה עיתונאים, וביקש לסגור אותן רק בפניכם, הקוראים.

כשהשיחות הן באמת סגורות, בדרך-כלל לא יוצא מהן דבר. כשהן מוכרזות בעיתונות "סגורות" - זה (לרוב) כשהן נאמרות שלא לייחוס - ובכך כביכול מיטשטשת העובדה שהדובר מסר אותן ישירות לעיתונאי.

"גורמים בלשכתו" - נו באמת. המילה "גורמים" חשודה אף היא, אך מניחה את הדעת. על מנת להשביע את רצון הפוליטיקאים, מקפידה העיתונות לשמור על ההפרדה המלאכותית בין האדם שיושב על הכיסא המרופד בלשכה ובין אלה שמקיפים את שולחנו. האם בנט תוקף את נתניהו עצמו או את הגורמים בלשכתו, ששחררו את ההצהרה כאילו מתנחלים יגורו תחת ריבונות פלסטינית? על-ידי הרחקת הדברים מראש הממשלה, התקשורת לא רק משרתת את הספין שנתניהו עושה על הפלסטינים, היא גם עושה סיבוב על הציבור הישראלי.

"מקורבים" - עשו ניסוי קטן ושאלו את עצמכם, מי הם "מקורביכם"? האישה? רואה החשבון? איציק מכיתה ו' 3? ובכן, מעטים האנשים שהם כה רמי-דרג, עד שלאנשים שסביבם ניתן לקרוא "מקורבים".

המילה המליצית הזו הפכה לכה נפוצה, עד שהשבוע תמהו הכתבים מדוע איש מ"מקורביה" של ענת קם לא בא לפגוש את פניה כשיצאה מהכלא. ברצינות.

"מקורבים" בעיתונאית הם לרוב הדוברים או היח"צנים ולא אחת האדם עצמו. כוכב הפרשה לא יגיב (כלומר, לא לציטוט), אך ישגר את מקורבו (כלומר, לציטוט) שיגיד בכל זאת את שיש לו להגיד.

כשהאקלים סביב משתנה, והכול הרבה יותר פתוח וחשוף, ערוותה של התקשורת הולכת ונגלית. העיתונות חייבת לעמוד בדרישתה מאלה שהיא מכסה ולחדול להתנהל בתוך שיחות הסגורות למקורביה בלבד.