הפרטת הסיכון

כל בנק ומשקיע מוסדי יעריכו מה הנזק שלהם מחרם על ישראל

בינואר 2011 פורסמה כתבה במוסף הנדל"ן של "גלובס" ובה טענה מרכזית: הממשלה "הפריטה" את הסיכון של ההשקעה מעבר לקו הירוק; וכל חברה, אדם או משפחה, המקימים עסק או בונים בית באזורים אלה עושים זאת על אחריותם. בהיעדר הסכם, או נכונות להגיע להסכם, עם הפלסטינים, היוזמה עוברת ליוזמות חד-צדדיות, ונפתחת הדרך לסנקציות על חברות ישראליות אשר נאלצות להתמודד לבדן בנזק הנגרם להן.

עוד נטען בכתבה כי הרגולטורים המקומיים מעדיפים שלא להתייחס כלל לנושא זה, כך שכל בנק וכל משקיע מוסדי אשר חשוף לסיכון של חרם או סנקציה בגין השקעה בשטחים, אינם יודעים מה מידת אחריותם, ואם עליהם לדווח על סיכון זה.

במועד פרסומה הכתבה, לפני שלוש שנים, נושא החרם נשמע לרוב הישראלים כעניין ערטילאי, והיוזמה המדינית הישראלית לגבי הסדר עם הפלסטינים התבטאה בעיקר בלעג על יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס או אבו מאזן. והנה חלפו שלוש שנים, ונראה כי מה שנכתב אז הופך להיות מדיניות מוצהרת של ממשלת ישראל. כאשר לשכת ראש הממשלה מעלה לאוויר הצעה, שלפיה ישראלים המתגוררים בגדה המערבית ימשיכו לשבת שם תחת ריבונות פלסטינית, משמעותה שהסיכון הכלכלי- המבוטא גם בערך הדירה - חל עליהם בלבד.

למען האמת, מרבית המשפחות המתגוררות מעבר לקו הירוק לא באו לשם מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים כלכליים. קיימת הנחה, שבסופו של דבר יהיה הסדר מדיני, אשר יקבע "גושי התנחלויות" שייכללו בישראל. אלא שהמדיניות הממשלתית הרשמית של ממשלת נתניהו הנוכחית אינה מקבלת הנחה זו, או כל הנחה אחרת לגבי המפה העתידית של האזור. ייתכן שמצב זה ישתנה בשבועות או בחודשים הבאים, אך לעת עתה, איש אינו יכול לדעת מה יקרה אם המו"מ המתנהל מול הרשות הפלסטינית, ייכשל.

המצב של המגזר העסקי הוא חמור יותר; וכבר היום הוא נאלץ לשאת לבדו בכל נטל הסיכון, בלי שהוא יודע מה מידת אחריותו ולמה הוא חשוף. החרם אינו עניין ערטילאי עוד, והוא אינו איזה נושא תיאורטי שמופיע בכתבה במדור הנדל"ן של "גלובס". שר האוצר של ישראל, יאיר לפיד, הודיע למגזר העסקי שהוא עלול להינזק ולשאת בהפסדים כספיים בגין הפעילות מעבר לקו הירוק. לפיד גם הודיע באופן פומבי שקיים ממסך פנימי באוצר המעריך שהפסדים אלה יהיו ניכרים.

בהירות מתגברת לגבי הנזק הכלכלי

מהרגע שדברים אלה נמסרו לציבור מפי האיש האחראי על המשק, שני דברים אמורים להתרחש. ראשית, אין למפקח על הבנקים, אין לממונה על שוק ההון, ואין לרשות ניירות ערך כל אפשרות להתחמק מנושא הסיכונים וההפסדים. אם חברות ציבוריות, גופים מוסדיים ובנקים חשופים לסיכון, הדברים צריכים לעלות על סדר-היום של הדירקטוריון שלהם, ולתת לדברים פומבי בדוח הכספי התקופתי.

הדבר השני שחייב להתרחש הוא, שכל חברה, בנק, ומשקיע מוסדי יעריך לעצמו מה מידת הסיכון שהוא רוצה ליטול, עד כמה הוא חשוף לנזק בגין חרם או סנקציה בחו"ל, ואם יש כדאיות בהמשך המצב. למעשה, כל דירקטור חייב לשאול את עצמו מה מידת אחריותו לנזק אפשרי אם דיון כזה לא יתקיים ויתועד.

נשוב ונדגיש, כי מהרגע שגם מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ון קרי, וגם שר האוצר של ישראל התבטאו בנושא, האפשרות לשמור על העמימות שאפיינה את פעילות החברות והרגולטורים אינה קיימת עוד. מכיוון שהדבר קורה כאשר אין כל ודאות לגבי רצונה או יכולתה של הממשלה להגיע להסדרת הסוגיות השונות עם הרשות הפלסטינית, נוצר אמנם מצב של עמימות מדינית, אך מנגד בהירות שהולכת ומתגברת לגבי הנזק הכלכלי.

נראה, אם כן, שהפרטת הסיכון הופכת להיות התוצאה הבלתי-נמנעת מהתנהגותה של ממשלת ישראל.

צרו איתנו קשר *5988