מחזיקים אותנו בביצים ובחלב

המלחמה בריכוזיות בשוק החלב והמזון הכרחית, ואת זאת כתבתי כאן בעבר. לא רק בגלל השפעותיה של יוקר המחיה, אלא בעיקר בשל השלכותיה על הכלכלה בכלל. אחת ההשלכות של הריכוזיות הזו היא ריכוזיות גבוהה גם בתחום רשתות השיווק.

כדי לחסוך לחלק מכם כתיבת טוקבקים, אומר זאת כעת: מה שייכתב כאן בא מתוך היכרותי עם התחום בתוקף קשר משפחתי עם בעלות על רשת שיווק בעבר. כבר למעלה מ-3 שנים אין קשר ניהולי כזה.

ועכשיו לעניין: שופרסל ומגה, ששולטות בשוק קמעונאות המזון, מחזיקות ביחד ביותר מ-75% ממנו. רשתות קטנות יותר כמו רמי לוי וחצי חינם מצליחות להרוויח, אבל לא יכולות לנגוס נגיסה משמעותית בנתחן של הגדולות. לקטנות יותר ולמכולות אין בכלל סיכוי.

מי שבין היתר אשם במצב הזה, חוץ מהרגולטור כמובן, הן תנובה, שטראוס, החברה המרכזית ואסם, שמחזיקות את רשתות השיווק - איך נאמר זאת בעדינות - במקום מאוד, אבל מאוד מאוד רגיש.

שופרסל ומגה זוכות פעמיים. הן מקבלות תנאי סחר מצוינים והנחות מופלגות, וגם מצליחות לדחוף מוצרים נמכרים פחות, באמצעות התניה של מכירת מוצרים אהובים, ובכך מגדילות את נתח השוק שלהן (למשל חיוב קניית חטיף חדש, כי אחרת "לא נספק לכם מילקי"). רמי לוי וחצי חינם יצטרכו להזיע יותר כדי לקבל הרבה פחות. כך נוצר לו מאזן אימה בין שתי חוליות בשרשרת האספקה, שכל אחת מהן ריכוזית בפני עצמה.

יצרני המזון, שהיו שמחים להקטין את נתח השוק של הרשתות הגדולות, לא יסתכנו במתן הנחות דומות או קרובות לאלה שזוכות בהן שופרסל ומגה, כדי שחלילה הן לא יבואו אליהם בדרישות נוספות.

לרשתות השיווק, מהצד השני, אין ממש אופציה, ולכן הן אינן ממהרות לפתח מותג פרטי, ואם הן מפתחות אחד כזה, הן משתדלות לא לדרוך חזק מדי על אצבעותיהן של היצרניות הגדולות.

המותג הפרטי שמציל את סופר-פארם

בענף הפארמה, למשל, סופר-פארם היא השחקנית המובילה והכמעט בלעדית, אבל מכיוון שהיא אינה תלויה במספר יצרנים מצומצם, אלא בשפע גדול, היא יכולה להישען על המותג הפרטי שלה, Life, בלי לחשוש שהיא עלולה להרגיז מישהו.

בקיצור, גם יצרניות המזון וגם רשתות השיווק הגדולות לא ממש מעוניינות לפתוח חזית, כי כולם שם יודעים עד כמה הם תלויים זה בזה, ושאם ילחמו, הם יהיו תלויים זה בצד זה.

יוצא דופן בנוף רשתות השיווק הוא זכי שלום, הבעלים של חצי חינם, שמצליח פעם אחר פעם לכופף את ידן של יצרניות המזון הגדולות ולקבל מחירים הוגנים ותנאי סחר משופרים. יצא לו שם של משוגע, שלא לומר "מלך", ולכן יצרניות המזון יודעות שלא כדאי להתעסק אתו.

אבל לא כולם זכי שלום. כשניסה אחד מבעלי רשת שיווק קטנה לייבא לארץ בקבוקי קוקה-קולה 2 ליטר מהונגריה, שעלותם הייתה כ-40% מהמחיר בישראל, הוא ויתר על ההזדמנות העסקית, כדי שהחברה המרכזית למשקאות לא תתעמר בו ותפגע לו בעסקים.

כל זה מביא אותנו, שוב, לפתרון היחידי שיש לבעיית הריכוזיות - פתיחת השוק ליבוא, מה שיביא לביזור נכון יותר של הכוח בקרב רשתות השיווק ולדינמיות עסקית שהציבור כולו ייהנה ממנו.

כדי לצאת מהפלונטר הזה, צריך לתת פיצוי נדיב לחקלאים שיפגעו מפתיחת השוק ליבוא, ולשחרר את שוק המזון כולו מהחסמים המוטלים עליו. וכששוק המזון ישתחרר, ומקורות האספקה שלו יגדלו, הציבור יתחיל סוף-סוף לנשום.