צרות באות בצרורות?

אחרי ה-35 הפרש במוסקבה, אם יש משחק שלא בא טוב למכבי ת"א עכשיו זה מפגש הערב (18:35) עם הפועל י-ם ■ בשקט בשקט, בלי כותרות גדולות בעיתונים, בעד, נגד, למה, מתי, בנו במלחה קבוצה לאליפות

לאורך השנים האחרונות וגם בשרשרת ההפסדים בתחילת העונה, נהגו במכבי ת"א לבטל בהינף יד את חשיבות משחקי הליגה. הרי בשיטה הקיימת, הפסד לכאן או לכאן לא ממש משנה והאליפות מוכרעת במשחק אחד (שניים העונה). רק שהמשחק מחר דווקא מאוד משנה למכבי ת"א ולא רק בגלל התבוסה לצסק"א בשישי. הפסד מחר יקבע כמעט בוודאות שמכבי תסיים במקום השני בליגה, לכאורה לא עניין גדול, אבל בפועל מקום שני יבטיח כמעט בוודאות סדרת חצי גמר מול האלופה המכהנת מכבי חיפה. אף מאמן, כולל דייויד בלאט, לא יהיה שמח לראות את הפרצוף של דונטה סמית (השחקן הכי טוב בליגה) בסדרה אי שם בסוף מארס.

במוסקבה בלטו בהעדרם דווין סמית ואלכס טיוס (מכבי שומרת שחקנים לליגה??), אבל אם מדובר בפציעה - אל תתנו לקריסה במוסקבה לבלבל אתכם. דווקא ירושלים מושפעת הרבה יותר מבריאותו של דרווין קיצ'ן הפצוע. הרכז של ירושלים מוביל את קבוצתו באסיסטים, חטיפות ושני בריבאונדים. זה שחקן שאם רק היה רוצה היה יכול לסיים כל משחק עם טריפל-דאבל, אבל הוא מעדיף לעשות את השחקנים מסביבו טובים יותר. למעשה קיצ'ן הוא בדיוק השחקן שחסר למכבי. שימו אותו בצהוב (ואולי יהיה שם בעונה הבאה) וההגעה של מכבי לפיינל-פור ביורוליג לא תהיה תלויה בחסדי הגרלה זו או אחרת. הנתון שמשקף בצורה הטובה ביותר את חשיבותו של השחקן לקבוצה הוא מדד פלוס מינוס של 139 נקודות העונה בליגה.

***

עם כל הכבוד למכבי ת"א, הסיפור הגדול של העונה זו הפועל ירושלים. כשמנסים לנתח ולהבין איך הגיעה ירושלים לתוצאות הטובות שלה העונה (העפלה לשמינית גמר היורוקאפ, מקום ראשון בליגה, לפחות עד מחר) נוהגים לדבר על אורי אלון וחבורת הבעלים החדשה, השקט התפעולי, הגיבוי, אווירת הכמעט רוגע שמשדרת קבוצת הרוכשים החדשה. אבל אם יש סממן שיותר מכל מעיד על הרוח הניהולית החדשה, הוא היעילות והשקט היחסי בהם מתנהלים שינויים.

נקרתה הזדמנות עם ליאור אליהו - הוא הוחתם, אלישי כדיר שוחרר. שני המתאזרחים (רוזן וקולמן) לא תרמו לרוטציה - שוחררו, חסר רכז מחליף - הביאו את ברייסי רייט. בשקט בשקט, בלי כותרות גדולות בעיתונים, בעד, נגד, למה, מתי. בשקט בשקט, בנו בירושלים קבוצה לאליפות. במכבי צריכים לחשוש פחות מהמשחק של מחר אלא יותר מישיבת ההנהלה הבאה בירושלים: העונה, גם בטבלת הניהול, ירושלים נמצאת במקום הראשון.

המהלך החשוב ביותר של קבוצת הבעלים היה החתמתו של בראד גרינברג, מאמנה של מכבי חיפה בעונה הקודמת. גרינברג, מאמן מנוסה, ג'נטלמן אמריקאי, היה שק החבטות של התקשורת במהלך העונה שעברה ותחילת הנוכחית. הגדיל לעשות אחד מפרשני ערוץ הספורט, כשבניתוח משחק הניצחון על מכבי ת"א בגמר הפיינל-פור בעונה החולפת, אמר על גרינברג: "לא ניכרת טביעת יד של מאמן". אני בטוח שכל מאמן בכל ליגה שהיא, היה שמח לקחת אליפות בלי להשאיר טביעת יד. בחודשיים האחרונים גרינברג כבר השתיק את אחרוני המקטרגים. אלו לא רק הניצחונות אלא גם הדרך. הפועל ירושלים משחקת היום את הכדורסל היפה בארץ, משחק שוטף, אינטליגנטי, מהנה. ירושלים, בדיוק כמו מכבי חיפה ברוב העונה הקודמת, מובילה את הליגה באסיסטים, שהם אינדיקציה למשחק הקבוצתי. אז אולי בכל זאת גרינברג עושה משהו באימונים חוץ מלשפוט במשחקונים הפנימיים?

אם אתם עדיין מתעקשים לראות טביעת יד של מאמן, תסתכלו על הפרצופים של הלפרין, אליהו וגרין. לא תזהו אותם, כי כשהם לבשו צהוב לא ראיתם אותם מחייכים ככה, משוחררים. אלו לא רק החיוכים: שלושת הישראלים הבכירים של ירושלים וגם שני הצעירים (רפי מנקו ואורי אריאל) נותנים את העונה הטובה ביותר שלהם, בשנים האחרונות ואולי בכלל. פתאום ליאור לא חור בהגנה, יותם לא פחדן ויניב לא גרוטאה. הם שחקנים חשובים ברוטציה, מתייחסים אליהם בכבוד והם מחזירים. למי ששכח איך זה נראה כשלובשים צהוב, צריך רק להסתכל על שלושה מחמשת הישראלים הבכירים של מכבי ת"א שיעלו מחר על הפרקט: לנדסברג, פניני וטיוס, שבחלקים גדולים מהעונה בכלל לא היו ברוטציה של דייויד בלאט. כי במכבי ת"א, בתור ישראלי אתה לא תלוי בעצמך אלא ביכולת של השחקן הזר שהביאו בתפקיד שלך.

צרו איתנו קשר *5988